בכיתה כל הבנות היו קוראות לי שלומצ'י, אולי כי הייתי כזה שלומפר.
בקיץ וגם בחורף, הייתי מפריש זיעה כמו של סוס, והייתי מלא, בלשון המעטה. היום, במבט לאחור מושפל לרצפה במבוכה, מסתייג מהאמת הכואבת. הייתי שמן. שמנמן כזה, יודעים. נו ההם..כאילו הם באו מהקוטב הצפוני, דובים כבדים הדורסים כל דבר הנקרה בדרכם. בדר"כ אנחנו דיי מצחיקים, אומרים שלשמנים יש חוש הומור בריא, אולי זה כי אנחנו מלאי תשוקה לפחמימות, מזון מהיר, חטיפים, משקאות מוגזים.. טוב, זה עדיין לא הדרך עם הרשימה לסופרמרקט. בנוסף לזה מאחורי העיניים הירוקות- כחולות שלי, ישבו 2 מסגרות מרובעות ומגושמות לי על קצה החוטם, טוב.. כי אף משקפיים לא התאים כמו כפפה ליד לפרצוף שלי, ולא משנה כמה רציתי. בסוף יום אחד ישבתי- על- המשקפיים החדשים שאמא קנתה לי רק שלשום. בום! טראח! מרוסקות ומעוקמות, שניות של חרדה, אבדן, הלם.
אני והמשקפיים שלי עורכים דיאלוג של פרידה, בקושי נפגשנו.. עוד זוג נכנס לסטטיסטיקה של הרס ושבירה. נשענתי עם המרפק על עדן חלוני, ידיים עם עור שומן נוזל מבעד לעוד שכבה, נמעכות ויוצרות פס ארוך, קו עקום, עצוב, כמעט כמוני באותם רגעים. איזה יום שמש חשבתי לעצמי, נותן את כולי לקרניה החמימות. מתחת לחלוני ניצב
בדיוק הפח אשפה, מי השאיר אותו פתוח לעזאזל?! כל הזבובים מסתובבים, זזזזזזזזזזזזזז......
אני בוהה על כל השקיות ביסלי, כיפלי, במבה, שאריות של ממתק הנחמה שלי, כמה מתוקה היא הנקמה, הפיצוי, הטעם הממכר נמס בתוך החיך, משאיר בלוטות רוק נוזל מהשפתיים, אל הסנטר, אל החולצה. והשוקולד מתחת למיטה שלי.. שייט!! עיסה דביקה ונמסה לי בין הידיים, מלקק אותה מבין האצבעות, גם את השאריות על פנים האריזה, מסיים וחיוך אלוהי מתפרס לו לאטו, תחושה חמימה כמו תינוק היונק משדיי אמו. ואז..נרדם.
אני מתעורר בבהלה, קופץ מהמיטה. איזה אידיוט אני, מסתכל על השעון, דאם!
על צג הפלאפון 10 שיחות שלא נענו, משפשף חזק את העיניים, מחזיר עצמי למציאות.
ואז קופץ הודעה: “ שלומצ'י אני כבר שעה מחכה לך? זה לא בסדר! אני עכשיו חוזרת הביתה, אל תטרח להתקשר אליי.”
אני מניח את המכשיר, אבל שוב קופץ לצליל של הודעה נוספת:
“ התקשרתי אלייך הביתה, נחש מה?! אמא שלך ענתה, אומרת אתה בחדר נעול, בטח ישן, או שוב אוכל את השוקולד שמזמן כבר לא שוקולד, ובבוקר אבא שלך פותח את החדר עם המפתח הנוסף, ונחש מה.. הוא צועק עלייך.. שלומצ'י, למה לא פינית את הזבל? שוב השכנה התלוננה על מכת הזבובים.”
חושב וחושב, הודעה יחסית ארוכה, כנראה היא באמת חיכתה לי הרבה זמן, ואני, אידיוט גמור, שוב אכלתי את השוקולד ונרדמתי כמו תינוק עם אצבע בפה. אני פשוט כישלון, לא מצליח בכלום, הורס ושובר הכל, עכשיו, איבדתי גם את רונית, פייטרית אמתית עם ביצים! הידידה הכי טובה שלי העיפה אותי אחת ולתמיד, מי תרצה חסר מזל שכמותי!
דמעות התפרצו מתוך ליבו הטוב והתמים, על מר גורלו. הוא רצה לשנות, להשתנות, להיות שלומצ'י אחר, שילדים קטנים יראו אותו חוצה את המעבר חציה , לא יצחקו בקול לגלגני, מביש כל כך. הוא ידע שיש בו רצון, שזה כבר דבר חיובי אצלו, הוא החליט להצחיק את העולם, לנצל את הכישרון המילולי שטמון בו כדי להעביר מסר לעולם!
אני אדם שמן, זה אינו אומר שאני לא יכול לצחוק על עצמי, אני כמוכם!!
אתם- אנשים רזים בכל מיני גוונים וסוגים, אינם מאושרים בחפצכם.
תהיו מי שאתם, תאהבו וקבלו את עצמכם, ואולי יום אחד, נדע לקבל כל אדם, את השונה.
זהו הסיפור שלי, שלומצ'י- הילד ההוא מהכיתה..
שהיה דיי מצחיק, לפעמים אפילו מוזר, שלומפר כזה.
היום, אני נשוי באושר, עם בחירת לבי, רונית.. זאת שחיכתה לי, הידידה הכי טובה.
אני אוהב אותה והיא אותי.
דבר אחד טוב יצא מהסיפור, נגמלתי מהשוקולד.
השכנה הזו עדיין מתלוננת, אבל הפעם, מהרעש של המיטה.
ששש..אני בסך הכל ישן. כמו תינוק.
כינוי:
LILACHLOVE
בבלוג זה
בכל הבלוגים
