גן העדן בלבי

  הרכבת מתחילה לנוע.

לאורך מסלול קבוע,

זקן חכם אמר לי פעם

שחייו של אדם כתובים

וגורלו אינו ניתן לשינוי

שכבר נחתם ונקבע עוד מיום היוולדו,

בוהה אל מעבר לחלון

יודעת בתוכי שחיי הם רצף דרכים

כמו קרונות הנעות בקצב מהיר

על פסים ונופים,

היא סוחבת מטענים,

יודעת אהבות, מקבלת עלבונות,

ואין בה טיפת רגש היא רק רכבת שנעה

מפזרת עשן, ולמבזיק עין נעלמת אי שם באופק.

עולם שלם הרכבת הזאת מביאה,

ואלוהים עדי הבאני היום בחזרה

מטען שהצטבר על רבבי זכרון

מחוק, דחוק,

דברים שלא רוצה לזכור,

דברים שלא רוצה לשכוח,

הרכבת עצרה

ככלות הכל, ליבי עצר מדום,

יורדת, וזה חזק ממני

הרגשת פיק ברכיים,

אנחה כבדה צועדת בשביל

שהלכתי בצילו אך אף פעם

לא הגעתי לסופו.

סופו ירידה, ירידה של אבן

שמכבידה את כל חיי,

היא משקיפה על בית ילדותי,

על אהבות ישנות שהעלו

מזמן אבק, על שמחות ועצבויות,

והבית נראה מרחוק אותו הבית,

הבית שחלמתי, הבית ששיחקתי

ועדיין אין בי את הכוח לפתוח

זכרון אימה או פחד, רגש רחוק

שוב רגליי נעצרות,

האם אצעד בשביל

ומה אגלה בדרך הזאת

למרות שהמשכתי ללכת

בדרכים רבות.

                                             / כל הזכויות לכתבה ולרשום בה שמורות למקור בלבד!! /

לזכר כל חללי "עופרת יצוקה"

יהי זכרם ברוך בגן עדן לעולם, אמן..

צליל מוכר שמעת                                                                       

שמעת אותו הוא היה מרחק נגיעה,

הד רחוק קרא לך

הוא היה כך כך קרוב,

אור לבן טהור, זוהי ההגשמה,

כמו ריקוד סוחף,

כמו מנגינה שאין לה סוף

והפחד הזה ששוב חוזר

ומציף את הכל,

עצום את עינייך

תן לי יד כדי שלא תפחד,

שלא תפחד להיות שוב לבד,

נרחף ונלחין

את מנגינת הלב.

שוב חושך ואתה נופל

כל גופך כואב,

הצליל שוב חוזר,

חוזר כאילו שובר

הורס ודוקר

ואני שמכירה את הצליל

הצליל שגם אליי חוזר ,

חוזר כאילו כלום

רוצה לחבק ולנשק

למצוא אצלך פינה

לעגון בפרוזדור ליבך

כי גם אני כמוך

כעת ספינה טובעת.

כמו גל שבא והולך

הכאב שוחה

ומתנפץ

בקצב שלו

הצליל צורב

מתקתק מנגינה

משלו,

ואז בא השקט

שקט זמני,

ים קסום

עם שמש נוגה,

עינייך בוהות

ושוב אתה בורח

למקום שחיפשת

ומצאת מעט טוב בין

כל הרע

ואני עדיין מחפשת

את הצליל

שצליל שחוזר והולך.