גן העדן בלבי

היום יום שלישי, 15 במרץ 2011.

עצרנו כולנו כאות הזדהות, למען קולו הלא מושמע, חייל השבוי בידי ארגון החמאס כמעט מזה 5 שנים- למשך 5 דקות כל פעילות מסדר היום השגרתי, השתתפות הצער הבלתי אנושי שעוברת על משפחת שליט ומטהו.

לא הגיוני ובלתי נתפס על השכל ההגיוני שאנו נשלח חייל ונפקיר אותו בתוך שטח מלחמה, בידיים זרות ואויבות. מקבלי ההחלטות וראש הממשלה ביבי נתניהו, אינם רואים לנכון לתחלופת עסקת מרצחים- עם דם על הידיים, 420 מחבלים שמתוכם 10 שכבר פועלים מתוך הכלא כדי לחבל וליזום פיגועים וחיסול יהודים.

המקרה המזעזע שכולנו לא נשארנו אדישים אליו, בשבת האחרונה לרצח וטבח של חמישה נפשות שעלו קורבנו בידי שני מרצחים אכזריים, בלתי אנושיים, חיות אדם, על לא עוול בכפם. פעילי ההסברה שלנו לעולם, קיבלו אישור לפרסם את תמונות הטבח שעוללו לזוג ההורים ושלושת ילדיהם- מהתנחלות איתמר.

איתמר עברה לא פעם ולא פעמיים חדירת מחבלים ופרצות מעבר לגדר, אנשים אדוקי אמונה. החשש הגדול שרבים מאנשי המקום שגרו בו במשך שנים, יברחו כל עוד נפשם בם.

ואני שואלת באותה נקודה- ההיכן יכול גלעד שליט לברוח? חייל קרבי שהתעקש להילחם למען כל אדם- במצח נחושה ובלב שלם, בלב התופת. כל חייל מודע לסיכון הכרוך ויודע היטב שהוא עלול לעבור פציעות קשות עד מוות. לתת נפשו וגופו למען מדינה וזוג הורים שחנכו בו לגדולות. אף זוג הורים לא עולה על דעתו הקלה ביותר, שזה יקרה לבן שלו. אף אחד לא חושב שהכדור יכוון ישר ללב ויצלק משפחה שלמה, בדיוק כמו משפחת שליט היקרים. התפללו, קווינו, מחינו, הזלנו דמעות, ערכנו הפגנות, בנינו אוהלים מול בית ראש הממשלה, כתבנו, הזדהינו. כי הכאב של הורים שלא מקבלים את בנם חזרה, כמו שהובטח להם, והם חוזרים ריקם, לחיבוק החם והאוהב של אחוות אחים ישראלית וחמה.

אנו נאלצים לשלם בחסדים, מאומות העולם הרואים בנו העם היהודי- ציוני, היחידים לדיכוי מדינה פלסטינית, בעוד אנו מעמידים חיילי משמר הגבול מסביב לשטח ישראל ובתוכה, כדי לשמר על חיי אדם בעלי מוסר וכבוד, שיוכלו לישון במיטתם בסוף היום, בהרגשה שיש מי ששומר עלינו, חיילים בעלי אומץ ותושייה, עם דגל ישראל מתנוסס בגאווה. כי זה בדיוק מה שאנו צריכים כרגע יותר מכל, לא לפחד עוד, להאמין ולהתפלל כעם אחד, המאוחד למען עתיד ילדינו, לדור שיקום פה אחריתנו. אין אנו צריכים להחזיר במלחמות ולשבת שלובי ידיים, עד שיקבלו ויראו שאנו מגנים על חיי אדם, בעל ערך עליון מהמעלה הגבוהה ביותר. בזמן ארוך ביותר, שגלעד נמק לנו בעודו חי, חבריו ליחידה לבטח הספיקו ללמוד באוניברסיטאות, למצוא עבודה, למצוא בחירת לבם ואולי להקים משפחה קטנה ומאושרת, לחגוג חגים, להיות חופשיים לרצונותיהם. ועדיין, משהו מתוכם חסר, חבר, אולי אדם שהכירו בעת שירותם לצה"ל. אושר נמדד בחופש הבחירה לעשות ככל העולה על נפשך, ולבינתיים נפש אדם אחת מתייסרת ונופלת למשפט ולעסקאות כבדות בידי מקבלי ההחלטות.

הרי ברור לכולנו שמצבו הולך ומתדרדר בכל שנייה, בכל רגע, שדוחים את שובו בשלום לחלקת אדמת ביתו. הרי ברור לכולנו שיקומו פה עוד מחבלים מזרע עמלק- שכל מטרתם להרוג אותנו ללא שום מצפון, לחנך ילדים מגיל צעיר לשנאת היהודים. הסוגיה אינה קלה, אך חייבים למצוא פתרון לכאב ולסבל הרב, שכובל את כולנו באי הידיעה, בעוד שבויי האויב מקבלים בבתי הכלא שלנו תנאים טובים, כחלק מאמות המוסר של מדינה חופשית ודמוקרטית, הנותנת זכויות אדם והמעודדת את הפרט, החלש והמסכן. וזה אבסורד שהם אף מקבלים ביקורים ותנאי כלא בידי ארגון הצלב האדום. אני מקווה שאם כל הסיכון האמור בדברים אלו, בשחרור מחבלים הנחשבים מתוכם כבדים ואחראיים לפיגועים הקשים ובסדר גודל שאי אפשר בכלל להשוות אותו לאדם אחד- שעדיין חי, וספק אם לא יחזירו לנו אותו בתוך ארון קבורה.

עכשיו חג פורים, חג צהלת הילדים והתחפושות, גלעד יישאר עוד הרבה זמן כנראה חייל, שבוי, זיכרון שהולך ודועך- אם לא נפעל לקידום שחרורו בכל מחיר, על מנת שבפסח הוא יצא מעבדות לחירות עולם, כי רק צדיק נסתר כמוהו נשלח למשימה: 

לא בעלת כורחו, העובר ייסורים בתוך מרתף חשוך, בור מתחת לאדמה.

שאין איש היודע מהו גורל אדם אחד.

גלעד היקר, עדיין אינך איתנו, חבר אתה חסר!

הסטטוס החברתי והנתון שאת עדיין הרווקה ביחס לשאר חברותייך הנשואות.

מקנן בך השאלה האם הדשא של השכנה יפה וורוד יותר?

ואני אשקר אם אומר שאני מאושרת? כן.

הרי לא טוב היות האדם לבדו, לחיות בתוך מציאות,שהיום להתגרש הפך לפופולרי ואפילו מקובל.

אם זוג מחליט מתוך החלטה אישית ולאחר בניית קשר הטומן בתוכו בניית אמון, אהבה ולא רק התאהבות.

ההבדל הוא שהתאהבות הוא עניין רגעי, פג תוקף שיחלוף, אחרי שהריגוש, הפרפרים בבטן, הסומק על הפנים, הציפייה מפגישה לפגישה, התשוקה והמתח המיני. בעצם האשליה היפה, שחיית בבועה שטוב לך ועל אהבה מוכנים לשלם כל מחיר, גם אם יודעים שיבוא יום והיא תיתן לך סטירת לחי מצלצלת.

אז ידפוק על דלתך מר' אכזבה, תקופה אפורה של הרהורים ועצב הניכר על פנייך. כי אהבה היא לא דו קרב, באהבה מנצחים בסימפוניה של רגשות אמתיים וכנים של אנשים שהשקפת עולמם דומה האחד לשני. שאת מסתכלת עליו את תוהה אם בגלגול הקודם לא הייתם אחים?! ואת מודה על הרגע המיוחל שנפל בחלקייך לפגוש באביר על הסוס הלבן. האומנם? אני חושבת שאהבה טומנת בתוכה גם את שלב ההתאהבות כי אחריי הכל אנו זקוקים גם למוח וגם ללב הפועם. באמת קשה לי להבין אנשים המחפשים בני זוג פוטנציאליים השואלים שאלות יבשות כמו צנון, לא מסקרנות ואפילו משעממות. זוגיות זה לא חוזה אהבה , לפחות לאישה מאוד חשוב שהגבר יתעניין בה, יחזר לא בצורה אובססיבית. הרי אם התקשרת למטרת יצירת קשר ואפילו הצלחת להגיע לשיחה השלישית יש פה עניין וסיכוי. הכל עניין של מזל ותעוזה או שיש צורך להגיד את המשפט הנכון בזמן הנכון?

סה"כ, את לא צריכה לשפוט את הפרטנר שלך על כל מילה לא במקום, שגם ככה המבוכה עבור הביישנים שבינינו גדולה.

אני גם חושבת, שאין צורך למשוך את השיחות ואת "הקשה להשגה" יותר מדיי, גם מבחינת גודל הציפיות כגודל האכזבות, שלך מעצמך. וגם מבחינת האי נעימות של הידוק היחסים התקשורתיים ביניכם והכימיה שנוצרה כבר בשיחות נפש אל תוך הלילה. אבל מה ששומעים מפה לא רואים משם. לכן תמיד עדיף לקדם את השיחה להצעת פגישה פנים אל מול פנים. למשל, פגשת את גבר חלומותייך באתר היכרויות, הפרופיל שלו מצא חן בעינייך. אין זמן משוער שאפשר להגיד שאחד הצדדים מוכן לעבור לשלב הבא, אבל חשוב להקשיב לרצונות של הצד השני, לפעמים מרוב שאנחנו מקשיבים רק לרצונות של עצמנו אנחנו שוכחים להקשיב ולשמוע. מה הצד השני אומר לנו בין השורות.

את לא יכולה לצפות למושלם, אלא לאדם שישלים אותך. ביחד תלמדו את האופי והתכונות של השני. מתוך רצון למצוא את הבן זוג האידאלי עבורך.

זו כמובן לא עסקת חבילה, האי הסכמה, ההתפשרות, הסבלנות, הסלחנות. אחריי תקופה כמובן שגם לך מותר להציע לצאת לפגישה. גברים אוהבים את האישה ההחלטית, בחורה שיש בה תוכן ולא רק יופי. (אני מדברת על הקבוצה שמחפשת להגיע לקשר רציני ומבוסס ואף לחיי נישואים עם האחת). בחורה יוזמת ואסרטיבית. מילים יפות יחמיאו לה אבל לא יפילו אותה בתקופת היכרות קצרה לבין הסדינים. נשמע קצת מושלם? כנראה אחריי התנסות בדייטים לא הכי מוצלחים, את מבינה שמה שנשאר לך, זה ליהנות מתקופת הסטטוס החברתי שלך בתור הרווקה, תקופה שאת מתחברת לעצמך ונהיית יותר מודעת לעצמך ומפסיקה לחיות ברגשות אשמה עצמיים, שאין להם מקום.

עד אז מי יודע, אולי יתמזל מזלך כיום בהיר- לפגוש את האביר על הסוס הלבן!