| |
life in plastic
|
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 1/2009
 כל הזמן רושמים לי למה אני לא כוב על המלחמה
אז הנה הגרסה שלי לארועי הימים האחרונים.
היום בבוקר קמתי לרוץ, לבשתי חולצה ארוכה dryfit וג'אקט ניילון של נייקי רכוס עד למעלה, כי פחדתי שיהיה קר ובאמת היה קצת קר.
כשרצתי - אים הרבה מה לעשות חוץ מלהקשיב לאייפוד ולחשוב, עוד יותר טוב זה אם מצליחים לא לחשוב.
כל כך נהנתי מהריצה. אני תמיד נהנה מהריצה, שחשבתי על זה שאם יתחילו לירות טילים (לשגר) על תל אביב ויהיו פה אזעקות צבע אדום, אני אמשיך לרוץ. אין שום מצב בעולם שאני אוותר על הריצה בפארק בגלל טילים. ז"א אם יפלו טילים בלי הפסקה כל שנייה, אז אולי לא, אבל אם זה יהיה כמו שזה בשדרות או משהו כזה זה ממש לא יפריע לי.
גם במלחמת המפרץ לזכרוני (עד כמה שאני זוכר מאז) כלום לא הפריע לי, חוץ מהמסכה הזאת שהיה צריך לזחוב לכל מקום.
נראה לי שאם אמור ליפול טיל עלי, הוא יכול ליפול כשאני רץ או כשאני קונה לי את הקפה של הבוקר, לא?
רק בקשה אחת יש לי, שלא יפול עלי שצורה שיכרתו לי את הרגלים, אני מעדיף למות, באמת. אם מתים זה עבר, אבל התמודדות אחרי זה? בשבילי או פגיעים מרסיסים או מוות, שום דבר באמצע, באמת. ואם אפשר רסיסים לא בפנים.
זהו השלמתי את הריצה כמו כל פעם, כרגיל חשבתי על זה שהפארק הוא המקום הכי מדהים העולם, ואיזה כיף שכולם נשארים בבית כי קר, כי הפארק ממש ריק, אבל לא ריק מדי.
בסוף הריצה (מי שרץ בטח מכיר את זה) הרגשתי כאילו אני הולך להקיא, אבל עצרתי את זה, כי זה מגעיל להקיא. רק אחרי זה חשבתי על זה שאם גם רצתי וגם הייתי מקיא - אז כבר הייתי בטח נכנס למאזן קלוריות שלילי...
ומה סטיבן מייזל חושב על המלחמה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
