אז לא היה לי זמן לכתוב בכלל, קודם כל קיבלתי את הIPHONE שלי סופסוף. או יותר נכון שכנעתי את אריקון שהוא לא צריך את שלו (זה שכב אצלו כמעט חודש בלי שהוא הלך לפרוץ את זה - אז הוא לא באמת צריך את זה), ולקחתי את שלו. זאת הייתה התלבטות קשה, אבל אתם יודעים איך זה, אני כזה קורבן של תרבות הצריכה שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה.
מפלאפון עם מקלדת QWERTY מלאה, דור 3.5, שמסתנכרן מול השרת ב PUSH, עברתי לטלפון דור שני, בלי אפשרות סנכרון מרחוק מול השרת, עם מקלדת רק על הטאצ' סקרין, בטריה שטסה עוד לפני שהתחלת והוא עוד הפלאפון הראשון שלא וודאפון ולא אורנג' מימנו לי, אבל פשוט - פשוט - לא יכולתי, לא יכולתי אחרת. שלכולם יהיה ורק לי לא? מה אני ממצוקה? וכולם הרגישו כל כך מיוחדים שלהם יש עוד לפני כולם, זה היה מין סמל סטאטוס מתוחכם שכזה. לא יכולתי לסבול את זה. כשאכלנו בקלואליס שבוע שעבר וליו"ר היה, ולמי שהוא פגש היה ולשולחן ליד היה, ורק לדב קוטלר שאכל עם אלי יונס (הזיהוי הוא לא וודאי, זוהי רק השערה אף אחד מהם לא ניגש להזדהות בפני, ייתכן והם בכלל לא אכלו ביחד והיו אלה שני אנשים אחרים בכלל) היו כנראה עניינים אחרים בראש באותו זמן, אז לא שמתי לב שהיה לו אייפון.
וחוץ מזה גם עבדתי קצת פה ושם. וכשלא עבדתי שיחקתי באייפון.
זה היה פשוט צעד לא ראציונלי לעבור לאייפון, נראה כמה זמן אחזיק מעמד איתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
