into the oblivion

חייבת להפסיק להתמכר לדברים האלה, הדברים שעושים לי רע ומכאיבים לי בבטן ומכווצים כל איבר חיוני בגופי.

אני חייבת להפסיק לתת לזה שליטה על החיים שלי, לאנשים האלה, לדברים האלה, למקומות האלה. אני חייבת להפסיק... לחיות?

אני לא רוצה להפסיק אבל לפעמים אני מרגישה שדברים דוחפים אותי למטה ואני לא מספיקה להתמודד ואני לא מצליחה להתמודד וכל פעם שאני לוקחת אוויר וצעד קדימה משהו דוחף אותי בכוח לאדמה. האדמה הטובה והמזינה עכשיו היא קרה וחצויה. מפחדת ליפול לתהום הזאת. אני מפחדת לאבד את עצמי שוב.

זה כבר קרה לי בעבר לא מעט פעמים. אמרתי לעצמי שאני אשתפר. הפעם אהיה אחרת. טובה יותר. שונה יותר.

אני מנסה בכל כוחי ומשהו מחזיר אותי לשם. כבר לא טוב לי וכשטוב לי אז לא יקח זמן רב עד שזה ישתנה.

אני לא מצליחה להתרכז וללמוד אני לא מצליחה לעשות את המוטל עלי, את המטרות שאני עצמי הצבתי לי. אני לא מצליחה להיפרד אחרי שאני קבעתי בלבי שאני לא אתן לזה לחדור אלי שוב. אני לא מצליחה לשים את זה מאחוריי עם כל השינויים שעברתי ואני עוברת החיצוניים ביניהם והפנימיים שאני כל כך מייחלת להם.

במקום זה אני נלחמת בשדים מהעבר ומסתובבת ובוכה כשהם אפילו לא רוצים להילחם בי. כולם התייאשו ונטשו אותי.

זה כאילו חלק ממני מת ואנשים כבר מכירים בחסרוני וממשיכים בחייהם ואני לא מצליחה להבין איך לא שומעים אותי, איך לא רואים אותי. אני צועקת פה.

אני לא רוצה לחזור לפסיכולוגית שלי. הייתה תקופה שחשבתי שזה יעזור לי אבל אני לא רואה את זה עכשיו ולא יודעת אם זאת הייתה היא או הטיפול או אולי בכלל אני שלא באמת רוצה להשתנות שלא מוכנה לשמוע קול אחר שהוא לא הזעקה הפנימית שלי שרוצה לצאת. אני רוצה לנסוע עד לסוף העולם ולצרוח את הנשמה שלי החוצה ולא אכפת לי אם ישמעו או לא כי אני יודעת שזה ישחרר בי משהו ואולי רק אז באמת אוכל להמשיך הלאה.