אם תעבירו כמה פוסטים אחורה,אז תבינו איך הצורה שלי הייתה נראית כמה חודשים לפני(מטאפורי לחלוטין) למרות שקיימות גם תמונות מצב לדעתי..
אני יודעת שיש בנות שהיו בטירוף יותר ממני ועדיין יש....אבל יחסית לתלמידה שהייתי?זאת שמקבלת 100 בכל דבר והפכה להיות אפסית בלימודים?ששאפה לפרפקציוניזם מוחלט,ודפקה לעצמה את הבגרויות?זה טירוף ענק......
ראשית אני רוצה לומר לכל הבנות שעדיין בהפרעה..ושהמשקל והמראה החיצוני מדבר אליהן,שלמעשה אני לא שמה יותר על המשקל,הגוף שלי הוא ממוצע ,לגמרי על הגבול..אני רזה. כלומר, מה שמנחם אותי שאני 34 36 במכנס וזהו..לא שואפת לא ליותר ולא לפחות.
בעצם המחלה לא ממש יותר חלק ממני...אבל זה חשוב להבין שלא ממש!
כשפעם,הייתי בטוחה שהרזון זה הדבר הכי יפה שקיים...אני לא פרו אנה יותר,אבל בכל זאת אשאר בטבעת הזו רק לשם שיראו אותי ברשימה ההיא של הבלוגים..וזאת כדי אולי לעזור לבנות שרוצות לדעת על הצד הבריא שלהן יותר..
פעם חשבתי שכשאין ציצי זה יפה..וכשרואים את הצלעות זה מהממם..עכשיו אני מבינה שזה הפוך..שזה לא מראה נעים לעין..כאשר אני מסתכלת על אחרות אני מבינה מה הייתי פעם.
וגם תמונות של הפנים..כן,זה הקטע העיקרי..לא נראיתי יפייפיה קורנת מאושר,נראיתי ילדה שדיי לא מבינה מה הולך לה בחיים..חיה בסרט..לא שיצאתי ממנו,אבל אפשר להגיד שחצי בחוץ.
ולמה אני אומרת את זה..איך אני יודעת שזה לא חלק ממני יותר?
אני לא חושבת על מה אכלתי..ולא סופרת קלוריות,לא מנסה להקיא,לא מצמצמת באוכל,ואפילו שאני מרגישה שקצת רזיתי בפנים וזה מחליא?
אני לוקחת חברה והולכת למסעדה ,שם אני דופקת פסטה עם שמנת פטריות ,אבל יחד עם הקולה זירו.(חיה בסרט כמו שאמרתי)
ועכשיו אתן בטח שואלות את עצמכן....אז איך זה עוד מתבטא שאני עוד חיה בסרט כשיש לי כלכך הרבה מודעות עצמית??אולי כי אני מסתירה את הפנים שלי בכמויות של מייקאפ?
כן..מהרזון המחליא,זה עבר ללבוש מסכת איפור על הפנים..בחיים לא הייתי מתכסה בכמויות כאלו של מייקאפ..
הולכת לסופר פארם,וקונה את המייקאפ הכי יקר,וכמובן זה שהכי מסתיר את מי שאני.כן,כי אני עדיין לא בטוחה שאני יפה..עצוב.
אבל למען האמת..אני רוצה לשתף שכ'כ מוזר לי להגיע לפה פתאום..עבר מלא זמן....ואני פשוט חושבת שכדאי שאהפוך את הבלוג הזה למקום שמח יותר..שמדבר על הרגשות שלי,מחשבות,שלא קשורות לאוכל!
לא רוצה לאכזב אף אחת שעדיין במחלה..גם אני במחלה,אבל מנסה להדחיק אותה המון..כלומר,הרעבה קיימת פעם או פעמיים בשבוע אבל לא יותר..
אלו שמכירים אותי אחרי שיצאתי מהמחלה,גם יודעים על זה..יודעים שהייתי פעם,לא יודעים שאני עדיין עושה את זה מדיי פעם,אבל אני חושבת שאם אמשיך בטיפול הפסיכולוגי אני גם לא ארעיב את עצמי ליום אחד אפילו!
מאוד מאמינה בזה לפחות.....
אבל מעתה,לא אדבר יותר על הנושא הזה..אשתדל שלא,אני רק רוצה חיים שמחים..מתגייסת באפריל..רוצה להיות חיילת מאושרת,שעסוקה בתפקיד שיתנו לה.לא רוצה להתעסק בבנים,בחיפושים אחר בנים שארצה לשנות,כי במילים אחרות,הפכתי להיות הפסיכולוגית שלו...מי זה שלו-זה אדם שאקרא לו א'-א' ידובר הרבה בבלוג שלי,בגלל שכרגע הוא נמצא בראשי יומם וליל כמו שאומרים ...
א' הוא אדם שקשה לו להביע אהבה,הוא גם לא יודע לקבל אותה..הוא פחדן,שפן רציני,לפעמים איני יודעת איך להתמודד איתו..הוא ההפך ממני..כאשר אני רוצה את קרבתו ורוצה לחלוק איתו דברים,הוא לא נמצא שם..הוא לא תמיד שם בשבילי,ועל זה אני כועסת.אבל אני מחכה לראות מה יקרה..הדבר היחיד שאני יודעת עליו בקשר אליי זה -שאני חשובה לו.זה מה שבעיקרון משאיר אותו בליבי..אוהבת אותו כ'כ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mika(: