אדבר על כמה דברים אפילו שמזמן לא הייתי במצב כזה שאני מפורקת לחתיכות,אפילו קלקר חותכים יותר טוב.(קלקר מתפורר ולא נחתך)
למה חיי נראים כשק מחבטים?רק שהמחבטים האמיתיים הם המחשבות שעוברות לי בראש.
מה עם האנשים האהובים עליי בחיים?למה הם לא רואים את מי שאני באמת?אם יש לי יכולת 100 ,המימוש שלה שואף ל 100-
ואני מרגישה חוסר סיפוק מהכל.
אפילו הכתיבה מתבלבלת מעצמה..
במקום שעבדתי בו אין לי יותר מקום,כי עצוב וכודר שם כל הזמן מדברים על מוות.
המוות הוא בכל מקרה חלק ממני,בגלל שאני מרגישה תמיד שאין ביכולתי להגשים דבר או מאית ממה שאני,כיביכול נפש רדומה שוכבת בי.
יש האומרים אולי היא תהיה רופאה,אולי זמרת.אבל דבר מהם לא יקרה,אני לא יהיה כלום.אני ישאר איפה שאני.
עכשיו אפילו שאני כותבת,אני מצתמררת ולא מהקור ,פשוט כי גם כאן לא מרגישה שאוכל לסחוף מישהו.
אבדה לי האמונה והתקווה שפעם אצליח שאהיה משהו.
אנורקסיה לכל החיים,חוסר ריסון עצמי או אפילו איפוק יתר על המידה,הקאות ובולימיה.שנאה עצמית ואהבה בו זמנית. כלכך חולנית,אני חושבת לעצמי....
בחיים לא תיארתי לעצמי שאגיע לשפל כה נמוך,ירדתי וירדתי ולא שמתי לב שאני נמצאת כבר בתוך הים.
רק כאשר אתה טובע עמוק מדיי הדרך חזרה קשה,או שכבר נשימתך נעתקה לה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mika(: