הגעתי למסקנה, אני
כותב רק שאני מדוכא, עובדה,
לפני רבע שעה
התחיל אצלי בכי פתאומי, כנראה כי אגרתי ואגרתי כעס וכאב,
אני לא בוכה
לעיתים תכופות, אני בוכה רק מדברים רציניים, כשפוגעים בי קשה, כשמישהו קרוב מת,
שכואב לי מאוד פיזית או נפשית.
פשוט הרגשתי שאני
לא יכול יותר לסבול את הסביבה העוינת הזאת שקוראים לה בית,
בתקופה האחרונה
אני ואבא שלי נכנסים לוויכוחים בלי סוף.
לא שלפני זה היינו
בסדר מי יודע מה, הגעתי לתובנה שאני המטרה שלו,
כי את מי יותר קל
לתקוף מאת הילד ששותק כדי להימנע מריבים, את הילד שנראה קשיח מבחוץ אבל רגיש
מבפנים,
וזה עוד שיש עוד
שתי אפשרויות שהם ילדה בת 16 שמסובבת אותו על האצבע הקטנה וילד בן 12 שמקבל יחס של
בן 8.
ועוד ששניהם
המועדפים עליו, תכלס נמאס לי!
שישבתי לדבר עם
אחותי, יותר נכון לדבר ל-אחותי, גיליתי על עצמי דבר או שניים,
גיליתי שהארכתי
שיער וזקן רק כדי לא לדמות לאבא שלי, כי שאני מגולח ומסופר אני שתי טיפות מים הוא.
[או במקרה שלו שתי טיפות רעל]
גיליתי גם שהסיבה
שאני סובל מהשמנת יתר מגיל צעיר זה כי ברחתי לאוכל במקום להתמודד,
בעברי אבא שלי הכה
אותי גם שהייתי בן שנתיים בערך, הוא הפסיק אחרי שאמא שלי השביעה אותו,
אמא שלי היא
היחידה שאני ממש אוהב בבית הזה, היא מה שמחזיק אותי על הרגליים ברגעים הכי קשים
שלי כאן,
בגללה אני לא עוזב
את הבית, זה ימוטט אותה, בלעדיה הייתי במקום אחר מזמן.
אני פשוט לא יודע
מה לעשות עם עצמי, אני רוצה לברוח מצד אחד, אבל מהצד השני יש לי את אמא,
אני פשוט אחכה
לגיל 18 אעשה את השירות הלאומי שלי, אמצא עבודה ואזוב לדירת חדר או משהו,
עוד חצי שנה לסבול.
בכל מקרה, אני
יודע שאני כותב לאוויר, אבל אני כותב כדי לפרוק לא בשביל צומי,
לא
אכפת לי ממש אם קוראים או לא, מי שמגיב שיגיב מי שלא לא.