ילדת מראה.

אני עושה רשימה של הדברים הרעים שקרו היום והפכו אותו לנוראי. למה אני עושה את זה? כי אני חולנית, אוהבת לסבול, הרסנית, או לפחות וואנבי הרסנית? כי אני רוצה לתת לעצמי פרופורציות? כי אין לי מישהו אחר שיספוג אותי, או יעזור לי לפרוס את החיים שלי במילים, אז אני צריכה לספר הכל לעצמי.

אני ספוג ענקי. סופג וסופג וסופג וסופג ולעיתים עוזר. ואז כל כמה זמן כל התכולה שספגתי מתפוצצת לי בפנים, בתוך הגוף. פיצוץ קטן ולא מורגש לסביבה, ששובר לי את הצלעות.

אני לבד לגמרי ובכלל לא בו זמנית.

אני אוהבת ונאהבת, אני תומכת ונתמכת, אני שייכת באמת לפעמים.

עם זאת יש לי פונקציה אחת בעולם. אני טובה לדבר אחד. להקשיב, לספוג, להיות שם בשביל. נשמע מגלומני, אני יודעת, אבל זו אני.

כשאני מתפקדת, זה בסדר. מתפקדת מספיק להכיל את כולם. לא צריך יותר. בשבועות, חודשים האחרונים, כשימי חוסר התפקוד הולכים ומתרבים ואני מתקשה יותר ויותר להדחיק ולהסתיר, נאלצים לשאול לשלומי כי אין ברירה, זה הדבר הנכון לעשות. לא מעניין או דאגה אמיתיים, אלא במקרה הטוב מסקרנות. אני כבנאדם לא באמת חשובה לאף אחד כל עוד אני לא משרתת מטרה זו.

כל עוד אני לא מחזיקה לה את היד ומחבקת, היא תשב אילמת בפינה, תוטרד מעט כי איבדה את החיבוק שלה. תרצה לעזור, להקשיב, כדי להשיג אותו חזרה. מספיק שהעליתי חיוך מנחם, קניתי אותן. שכנעתי אותן לתת לי לשמוע, כל בעיותיי נמחקות מולן.

וזה פרדוקס אכזרי כי אני כל כך רוצה שישתפו אותי מסיבה לא מאוד ברורה. כדי לקבל תוקף להיותי.. חשובה אולי? רגשי נחיתות מוכרים.

ולמרות הכל אני מרגישה אשמה נורא על העובדה שאני אנושית. אני לא רוצה להיות אנושית. אני רוצה לצוף בחלל בלי דאגות או בעיות משל עצמי, בלי ממשות אמיתית או רצון להגשמה ולהגדרה עצמית. זה יהיה כל כך נפלא וחסר מאמץ. 

אבל אני אנושית להחריד. מרגישה טינה כלפי אנשים שאני אוהבת כי הם לא 'מתעניינים' בי, כשאני כולי חומה ענקית שמרחיקה אנשים בכל כוחה. אני מרחיקה כי אני מקווה שלמישהו, מספיק אחד, יהיה כל כך אכפת שהוא יכריח אותי לשבור את החומות שלי וההגנות מתוך התעניינות כנה. כמה פולני.

אני חייבת להודות שלפעמים יש משהו מאוד משחרר בלשכב על השולחן בכיתה ולבכות, כשאף אחד לא שם לב, או שלאף אחד לא אכפת. הידיעה שאני יכולה להיעלם משם בלי שאף אחד יבחין או ירגיש בחסרוני באמת. כולם עסוקים בשיחותיהם הכל כך מעניינות שלי אין שום דבר לתרום להן, ואני באמת יכולה ללכת.

אני רוצה להתאבד. אני חושבת על זה המון. כל הזמן, כל היום. פעולות פשוטות ביותר מייאשות אותי ומעלות בי את אותן מחשבות אובדניות. תכנונים, ותכנונים ולמה כן ולמה לא ואני רוצה עכשיו ולמה אני לא עושה את זה כבר.

אני לא יודעת למה אני לא עושה את זה ברגעים אלו ממש. אולי כי לטווח קצר, יש לי למי לצפות. אני יודעת את מי אני אראה מחר, ואני יודעת שמצפות לי דקות נדירות של אושר. אני מכורה, אולי זה מה שיציל אותי

Take my eyes, take them aside.
Take my face and desecrate my arms and legs,
they get in the way.
And take my hands, they'll understand. 
Take my heart, pull it apart.
And take my brain, or what remains
and throw it all away

Take my lungs, take them and run.
Take my tongue, go have some fun.
And take the ears, take them and disappear.
And take my joints, take them for points.
Take my teeth, tear through my cheeks.
and take the nose, go and dispose,
oh would you go dispose, just go dispose