לעצמי שהייתה פעם בת שש ונכנסה לבית ספר יסודי והרגישה איך הרגליים שלה נשרפות כאשר הילכה במסדרונות הארורים של הבושה והאשמה על יום היוולדה.

על החרטה שהייתה לה.

על הידיעה שאין היא שייכת והחיפוש המתמיד אחר מקום אליו תהיה שייכת. אותו מקום שהביא אותה לנפלאות הכתיבה והמוזיקה.

הסיפורים התגבשו להם אחד אחד על דפי המחברת, וזהו היה המפלט.

לעצמי שהייתה פעם בת עשר, שלא הייתה יפה או חכמה או יותר מידי מוכשרת. שרצתה להיות וידעה שתהיה.

לעצמי שהייתה פעם בת שתיים עשרה חלמה להיות מישהי ששווה קצת יותר מילדת פרוורים קטנה ומסכנה, כזאת שההורים שלה אורזים שלושה ילדים ושש מזוודות ומעמיסים את כולם על המאזדה רק בשביל יום כיף בתל אביב.

לעצמי שהייתה פעם בת ארבע עשרה, שגילתה מהי אהבה, מה היא לובשת, איך היא מריחה ומהי הדרך הכי כואבת להפטר ממנה.

כן, אני של פעם גילתה את השנאה בדיעבד, והבדידות שהייתה משאת נפשה הנצחית רק גברה וגברה.

לעצמי, בת השש עשרה וחודש. הילדה החדשה בעיר שכבר מהרגע הראשון בו חצתה את הרחוב לאורכו יחד גלי החום, מחתה את הזיעה מפרצופה והרגישה שמשהו פה הולך להיות הרבה יותר טוב.

לעצמי שהייתה, רציתי למסור לך שהצלחת. אל תפסיקי לחלום לשנייה.

***

פה ושם

אני לא אחזור יותר.

עייפתי מלנסות

להבין יותר.

סובלנות בש

קט

המרחק קטן,

השעות רבות,

השתיקה אוכלת,

לבבות

מבולבלים

יותר מידי מילים

מותירות

לבבות מבולבלים

אני לא אחזור יותר

אולי רק לגיחה קצרה

פה ושם.

איבדתי את דרכי

במקום

שאמור להיות ביתי

אמיתי

משמעותי יותר

בשבילי

בשביל אהבתי אליך

בשביל אהבתי אליך

אני לא אחזור יותר

אולי רק לביקור

קצר,

פה ושם.

יותר מידי מילים

מותירות

לבבות מבולבלים

אני לא אחזור יותר.

עייפתי מלנסות

להבין יותר.

סובלנות בש

קט

המרחק קטן,

השעות רבות,

השתיקה אוכלת

לבבות

מבולבלים.