נכתב למען אמהות שכולות, ואבות שקברו את בניהם, ואחים שמרגישים בחסר. למען אנשים חזקים אלו, שלא מבינים, למה? ואיך? איך הוא העז לקחת את הבנם? ודווקא אותו? את נער החמד, האדיב, האהוב כל כך.

אני רוצה לחזק ידיכם. לחבק אתכם ולנגב דמעותיכם ולומר - אל תבכו. הוא לא ישוב עוד. אל תבכו, היו חזקים - יש חיים שלמים אותם אתם צריכים עוד לעבוד, בלעדיו, אך עדיין, אם כולם יוותרו - תישאר רק מדינה שבורה ועזובה, וחללים לרוב. כאלה שבמותם ציוו לנו את החיים. החיים בארץ הזו.

***

יושבת ליד הקבר:

היום,

כמו שאנחנו

נישא חרטה אחרונה השמיימה

וממנה נדאה

כמו ציפור כחולת כנף

בוכייה,

עזובה,

מטה מטה.

היום זיכרון קטן,

עצוב

יושב על אדן חלוני

ולוחש לי

לוחש מילותיו היפות

לפני שניתק הטלפון,

לפני שנישק באחרונה,

לפני שהובא לקבורה.

היום, לפני שש שנים,

נפל

ולא שב.

למרות תחנוניו של אביו

ודמעות מלוחות

ותכופות

של אמו.

היום, אני כאן

ואתה לידי

אך לא פה

לא פה איתי.