ממש הלילה ימלאו לי עשרים ואחת שנים (אף אחד מהחברים המחורבנים שלי לא מוכן לחגוג לי עשרים).

השנתיים האחרונות היו שנתיים של שינויים עצומים, אני מרגישה בנאדם הרבה יותר שלם עכשיו ואני הרבה יותר סגורה על עצמי, כמעט לא קורה שיש לי מצבי רוח
ואני לא נופלת לתוך מין יגון כזאת כמו פעם, וגם כשזה כבר קורה אני חוזרת לעצמי תוך יום-יומיים.

אני אוהבת את מה שאני עושה, להיות מדריכה חיילת בפנימייה זה התפקיד הכי טוב שצה"ל יכול היה לשבץ אותי בו. אני כבר לא בת גרעין והקשרים עם בני הגרעין
שלי שבחרתי לשמור איתם על קשר הרבה פחות מלחיצים כשהשם המפוצץ והדי ריק מתוכן ("גרעין", כן?) לא נמצא בנינו, כשאני "לא חייבת להם כלום".

מצד שני תהליך לא משהו שקרה לי בשנה האחרונה הוא שנהייתי עצבנית, תמיד הייתי, יש לי יכולת מופלאה של בלון גז להתפוצץ מכל שטות ולבעור שבוע, אבל בגלל שנהייתי בנאדם מושלם בכל תחום אחר זה הרבה יותר מורגש, או שזה בגלל שאני חייה עם שלושה אנשים בקבוצת השווים הנוכחית, אחת מהן יהירה מעצבנת ודי בלתי נסבלת עם חבר גרבצן שבא לבקר יותר מדי, השנייה בסדר, אבל יש לה יציאות שעלולות להוציא אותי מדעתי ברגע (בוקר- מה שמעצבן ככה או ככה והיא מחליטה להתקלח דווקא שאני צריכה לעוף והיא לא מוכנה להעביר לי את המברשת שיניים כי היא ברגע אינטימי, סיי ואט?! לא, אין לו טוש, למה אתם תמיד חושבים דווקא לשם?) והשלישי דווקא בסדר, אחלה גבר רק שאני לא יכולה להסתובב בבית בתחתונים בגללו ואין לי חשק לדבר איתו על החיים 99.9% מהזמן. אין לי כוח לשמוע אף אחד ולאף אחד אין כוח לשמוע אותי, זה לא שבא לי לדבר איתם ממש.

החברים הולכים ומתפזרים לי, חוץ מאחד אף אחד לא בבית היום וגם לאחד הזה כבר אין לי כוח להרים טלפון כי הוא מבריזן עולם ונמאס לי שאני היחידה שיוזמת מפגשים, לא שאני נפוחה מאגו אבל יש גבול לכל תעלול, אם הוא לא יזמין אותי לצאת הערב יהיה לא פחות גרון אחד לפחות לתלות עליו את הראש המתולתל שלו.

קבינימט אם אני כל כך הרבה יותר טובה איך זה שנשארתי לבד? שביומולדת עשרים ואחת שלי זו ממש אופציה עולה על הדעת לישון אצל אבא שלי על מיטה מתקפלת כמו איתה בודדה? איך זה שרק טמבלים ערסים מתחילים איתי? נכון שאני עושה רושם של פרחה לפעמים, אבל יש לי גם קצת שכל בקבאסה, ואני (בלי להשוויץ חלילה, אבל זאת די האמת)
יפה ויש לי גוף יפה (לחזור לפוש אפ? זה יועיל לי בחיים?) אחי תמיד אומר לי שטוב שיש לי חברות מכוערות, זה מדגיש את היופי הטבעי שלי, אבל אף פעם לא באים להתחיל
איתי שאני יוצאת (חוץ מהטמבלים, זוכרים?)

ואא עלי, איזה מררה נהייתי אני מתה ממני. גם אין לי השראה לכתוב כבר איזה חודשיים. אוף. בא לי מסיבה וכיף ובגלל אגו מטומטם אני לא מתקשרת לצעוק על המבריזן התחת ואין לי עם מי לצאת.

יומולדת מחורבן, מה הפואנטה של זה בכלל, כוסאמו של *צה"ל הזה .

*אני בערך החיילת היחידה שאני מכירה שלא מתלוננת על זה שאני חיילת, מתה על צה"ל בגהוהה.

שהשותפה שלי לחדר מביאה את החבר שלה.

לא, זה בסדר.

שהיא מביאה אותו שוב.

לא, זה בסדר.

שהיא מביאה אותו שוב ולא אומרת לי מראש כי פעמיים קודמות אמרתי שזה בסדר.

לחפש את הארנק שלי בפנס כי הם ישנים לי בחדר.

לפחד להיכנס לחדר כי הם שם... מ-7 בערב עד 1 בצהריים. את חיילת אלוהים!

להסתובב בדירה שלי עם חזייה. להיות נחמדה כל הזמן, לא להתעצבן ולא לקלל. לא להיות מגעילה.

להתלבש מהר בסלון כי הוא יקום להשתין בדיוק כשאוריד את החלוק.

לישון עם מכנסי הספורט שלי שהוצאתי מהסל כביסה.

שהחבר שלה תופש את השקע שלי בלילה עם הMP שלו. 

השאלה איך בנאדם כל כך חולה משרת ביחידה קרבית בצה"ל. הוא צבר פי שבע גימלים בעשרה חודשים משאני צברתי ימי מחלה ב-12 שנות לימוד.

להחביא את החזייה שלי מאחורי החלוק הרטוב במקלחת כי אני לא יכולה לשים אותה בחדר כי הם שם.

רשימה חלקית של דברים שמפריעים לי לישון עכשיו, וגם זה שהמאוורר אצלם.

נמאס לי מכם, אנשי ריב ומדון, שוחרי מלחמה למינהם, אני בזה לכם כשאתם עוטים על פרצופכם העקום ועל שפתותיכם המעוותות בזעם חיוך המצפה לאמירה שתהיה אות לקטטה הבאה, שאין לי בה יד ורגל אך כל  כולי מסובכת בה עד הצואר, אני שונאת שאתם מתחסדים ומפנים כלפיי אצבע, הסתכלו וראו כמה מהאצבעות שלכם מופנות כלפיכם. אל תכניסו אותי אל המריבות המטומטמות שלכם שאין להן כל בסיס על פני הפלנטה הזאת, על זה נאמר: מגדלים באויר! ואני, טיפשה שכמותי, הרי ידעתי שזה יגיע, שהאמירה הקטנה ההיא תהפוך למלחמה הזאת, ואמרתי מראש שאני לא מוכנה לתת לזה יד, אני הרי מתרחקת ממלחמות כמו מאש, אם יש אנשים שמצטערים שפתחו בקטטה אני מצטערת לעיתים שאיני התחלתי אחת שהייתי ראויה להלחם בה. והינה אני ניצבת בלב מריבה שצפתי מראש ומראש הצרתי "אני לא בזה!” והינה אני בזה ואותם אנשי ריב ומדון חפים מכל פשע ומתנערים מאחריות, לכו תזדיינו.