הבלוג שאף אחד לא יקרא

המצב רוח של הפה הישר מוצא חן בעיני. זה הרי לא פרצוף שתוכלו לעשות בחיים האמיתיים, אבל כל אחד מאיתנו מצליח להבין מה המשמעות שלו גם בלי הסבר מקדים.

אז ככה, דבר ראשון (זה בעצם דבר שני). קראו את הפוסט שלי! זה משמח מצד אחד- כי אתה לא טמבל שמדבר לעצמו אחרי הכל (לא כל הזמן בכל אופן). מצד שני- אני כבר לא מדבר לעצמי כל כך =]

אז אני אצטט את התגובה שלי לתגובות מהפוסט הקודם:

"זה קצת כמו לגלות שמישהו מסתכל עליך רוקד לצלילי הנגן שלך כשחשבת שאתה לבד. תודה, אני חושב. אני מבטיח לכתוב לפחות כאילו אף אחד לא קורא =]"

אז אני באמת נורא אשתדל לכתוב כאילו אף אחד לא קורא, כי זה הקונספט שלי לבלוג.

חוק ראשון לבלוג המתהווה שלי:

#הכותב יכתוב כאילו מעולם לא קראו, ולעולם לא יקראו אותו.

חוק שני שחשבתי עליו עכשיו:

#הבלוג לעולם ישאר מעוצב בדלות, כדי שכמו השירים של מאיר אריאל- העטיפה תהיה למען המילים ולא להפך

(כמה טוב לגבות את העצלנות שלך בחוק שניראה הגיוני :) ).

אז זהו. הייתי היום בלוויה של אבא של חבר טוב. היה קצת עצוב. אבל מכירים את זה שאתם מוצאים את עצמכם לא כל כך עצובים כמו שחשבתם? או שזה קורה רק לי?

יש לי לב של אבן? אפאתיות שאין כמותה?

חדל חפירות ליום זה. בום עליכם...