הבלוג שאף אחד לא יקרא

סתם לא באמת, פשוט חשבתי להמשיך עם העניין, ואין הרבה דברים שמתקשרים עם פוסט.

ועכשיו, אחרי שהתחלתי את הת'רד הזה באופן מצוחקק משהו, קצת קשה לעבור לרצינות יותר- אבל אני אנסה:

כבר כמה זמן שלא פרסמתי פוסט, וזה אחד הדברים שהובילו אותי לתובנה שלא קורה כלום בחיים שלי. האמת שיש לי תירוץ טוב- אני בצבא, והצבא לא מאפשר יותר מדי חיים, למרות שאני ג'ובניק די מקצועי...

יש לי המון תכניות שאני לא אלאה אתכם איתם, אבל כולן רק לאחרי הצבא. ואמנם- מבאס ת'תחת העניין.

אם לקפוץ מדבר לדבר (תכונה שקיימת אצלי), אף פעם לא פחדתי מהמוות. באמת שאף פעם לא... ברמה שמוזילה את המוות אפילו- הייתי מוכן לעבור ממש מעט דברים רעים בשביל לא למות.

מה שהוביל אותי לתובנה הבאה: תמיד ידעתי שהפחד מהמוות לא קיים אצלי. רק היום גיליתי שזה בגלל שאני כל כך מפחד מהחיים.

ותאמינו לו- זו חתיכת תובנה מבאסת. אבל היי- הכרה בבעיה זה חצי מההתמודדות, לא? =]

את הפוסט הדכאוני הזה אני אסיים בעוד תכונה שלי- אני אף פעם לא מצליח לסיים כלו