עכשיו קצת קשה, אתה חושב לוותר,
אתה הרי לא הטיפוס שנלחם בשיניים.
הופך שולחנות לעיתים רחוקות
וגם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים.
בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה,
בין השכבות של העוגה הם מוחאים לך כפיים,
כשזה נגמר אתה בחוץ, מחפש איזה תירוץ
רק לא לחזור אל המרירות שמחכה לך בבית.
כי אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות,
אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע,
מנהל מאבקים, משחק משחקים עם בארביות וחיילי צעצוע.
"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא!"
אז אתה נגרר לאיזה פאב והיא יושבת על הבר
וזה כבר ממש מאוחר, בערך 4 וחצי,
היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר
ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית.
ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב
באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים,
שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר
אבל זו חרדת הנטישה שהתעקשה באמת הרי...
כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב
ובכלל היא,עזוב, עם עצמה מסובכת...
אז באותה נקודה, כשהיא כבר ארזה מזוודה,
אתה מרפה מידה ונותן לה ללכת.
"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא!"
בדירת 2 חדרים במרכז תל אביב ב-522 דולר לחודש,
כמובן ההורים,עם הרוב הם עוזרים,
לך זה עולה רק בשלווה ובחופש.
אבל זה עוד נושא לשיחה בינם לבינך,
על חשבונם ארוחה בטיילת של יפו.
הם נורא מודאגים שאתה לא ילד רגיל
וזה לא רק הדגים, יש איזה משהו מסריח פה...
הם עוד מקווים שתהיה איזה תלמיד מצטיין
באוניברסיטת ייל, תנחית אדם על השמש,
העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון,
לא נותנים איזה רמז?
"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא!"
כשאני איתו.. באמת טוב לי.
כל הכאב נשכח ממני, הכול נמחק.
וברגעים שאני שוב לבד, הוא לא שם בשביל להציל אותי, אני שוב מאבדת את עצמי.
הפרנויה שלי משתלטת.
חרדת הנטישה הדפוקה.
האובססיה שלי.
הדיכאון שלי.
הוא לא רוצה לעבור?
הוא לא רוצה לתת לי קצת מנוחה?
חשבתי שכאני ארגיש אהובה, אז כל זה ייעלם..
השדים ייעלמו, אז למה בלילה הם שוב תוקפים?
ואני מרגיש איך לאט לאט המחלה שוב משתלטת.
קילו אחד פחות, איזו שמחה.
יום אחרי עוד חצי קילו פחות, גאווה.
אומרים שלאט לאט אני נעלמת..
ואולי זה בעצם מה שאני רוצה?
הוא לא מכיר את הצד הזה בי.
הוא לא מכיר את הצד החולה שבי, הצד הדפוק שבי.
אולי הוא בכלל לא מכיר אותי באמת..
ואני רואה איך מסביב אני מוקפת באנשים צבועים ושקנים, שלא מפספסים הזדמנות אחת לפגוע בי..
אסור לי להראות כלפי חוץ שאני חלשה, שאני שבורה, כי הם מנצלים את זה, שוב ושוב.
אסור לי להראות מי אני..
אמרו שהאהבה מצילה את העולם, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
fucked up