ניסיתי לחשוב מה זה בעצם געגוע? תחושה זמנית? אוסף רגשות? תוצאה של ייאוש?
האם געגוע הוא דבר חולף? התשובה היא לא. כל החיים שלנו הם געגוע מתמשך. געגוע לתקופה טובה, געגוע לאדם שאיננו, געגוע למישהו רחוק, געגוע לחבר שלא ראינו הרבה זמן.
לרוב הגעגוע הוא לאדם מסויים, שלא ראינו הרבה זמן, שחסר לנו.
תמיד אנחנו מתגעגעים, גם אם אנחנו לא שמים לב, אבל ברגע ששמים לב זה הופך את השיגרה למתסכלת, או להפך, למרתקת - מעלים זכרונות מתקופות טובות, אנשים אהובים.
למה הגעגוע חוסם את המעבר הלאה בחיים? למה רק חלק מהאנשים מסוגלים לגבור עליו? כמה חוזק נפשי צריך בשביל זה?
אני והחבר הקודם שלי נפרדנו לפני חצי שנה, ושכבר חשבתי שהתגברתי עליו והמשכתי הלאה הכל חזר אליי, עכשיו בתקופה האחרונה. תמונות,מילים,זכרונות,קולות,אנשים, הכל. וזה הקשה עליי, הכרתי מישהו חדש,באמת חמוד אמיתי,איכותי ויש לנו סיכויים טובים (אפילו מאוד) להיות יחד, ובכל זאת, הגעגוע הזה חוסם אותי באיזו מידה.
הצמרמורת כשאני שומעת את השם,הרעד כשאני רואה תמונות שלו, והצחוק והדמעות שמלווים את הזכרונות שלנו.
לפני שבועיים ישנתי אצל סבתא שלי, היא אלמנה כבר מגיל 47 (היום היא בת 63) סבא שלי נפטר מסרטן. הלכנו ביחד לקולנוע וראינו את הסרט "שומרת אחותי" (בסוף הפוסט שמתי תקציר של הסרט. יש גם ספר) בגדול הסרט מדבר על ילדה שלפני לידתה מדענים גרמו שהגוף שלה יהיה מושלם ותואם לאחותה כדי שהיא תציל את החיים של אחותה כי היא חולה בסרטן - תתרום מח עצם,כליה וכיו"ב.
הסרט צימרר את כל היושבים באולם, היה עצוב וקשה לעכל, כולם דמעו. מדי פעם הסטתי את המבט לסבתא שלי וחשבתי מה עובר לה עכשיו בראש, בטח חוזרים אלייה הזכרונות מסבא שלי,בתקופת הסרטן, האובדן שלו.
באותו לילה לא הצלחתי להרדם, היו לי כל כך הרבה שאלות בראש - האם היא חושבת עליו הרבה? האם היא נתקלת בדברים שמזכירים לה אותו? איך היא מגיבה כשהשם שלו עולה? האם יש לילות שהיא מתקשה להרדם בגלל מחשבות עליו? כואב לה לדבר עליו? האם היא מתגעגעת אליו?
סבתא שלי לא אישה עצובה, לא דיכאונית ולא מתוסכלת. היא שמחה לחלוטין. וכאן נשאלת השאלה כמה זמן לוקח עד שעוברים הלאה? עד שמצליחים להדחיק את הגעגוע לפינה קטנה בלב שלא עוצרת את החיים שלנו?
כשאנו לומדים להסתכל קדימה,לפתוח את העיניים לטוב שבעולם. לאהוב את מי שכאן סביבנו ולהעריך את מה שעושים למעננו,לאהוב את עצמנו ולהאמין ביכולות שלנו, לדעת לתת ולעשות מה שאנחנו אוהבים כאן נעשה 'המעבר הלאה', בדברים הקטנים האלה אנחנו מדחיקים את הגעגוע.
געגוע כמו שאמרתי, הוא דבר מתמשך שמלווה אותנו כל החיים, אין להיפטר ממנו, יש להדחיק אותו עד שהוא לא מפריע לנו עוד.
ואל תשכחו, כמו שגעגוע הוא דבר מתמשך, ככה גם האהבה.
חייהם של שרה ובריאן פיצג'רלד בנם היחיד ובתם בת השנתיים, קייט, משתנים לחלוטין כשהם מגלים שלקייט יש לוקמיה. התקווה היחידה של ההורים היא להביא ילד נוסף לעולם, כדי שיציל את חייה. יש אנשים שעבורם הנדסה גנטית מעלה שאלות מוסריות ואתיות – עבור משפחת פיצג'רלד ובייחוד עבור שרה – אין ברירה אחרת והיא תעשה כל מה שצריך כדי שקייט תישאר בחיים. ומה שצריך זאת אנה. בין קייט ואנה יש קשר חזק יותר מהקשר הנורמטיבי בין אחיות: קייט אמנם מבוגרת יותר, אבל היא סומכת על אחותה הקטנה. למעשה חייה תלויים באנה. בצעירותן האחיות עברו תהליכים רפואיים ובילו רבות בבתי חולים. שרה, אם ורעיה אוהבת שנטשה את הקריירה שלה כדי לדאוג לבתה, לפעמים הולכת לאיבוד בנתיב הצלת חייה של קייט אליו התמסרה. בעלה החזק והתומך, בריאן לעתים נותר חסר כוח ופסיבי מול אשתו הנחושה והחזקה, ובנם היחיד, ג'ס, לפעמים נותר בצל מאחר שקייט ואנה תופסות את הבמה המרכזית. עד שאנה, עכשיו בת 11, אומרת 'לא'. בחיפושיה אחר חירות רפואית היא לוקחת לה עורך דין משלה ופוצחת בפרשה משפטית שמפלגת את המשפחה ויכולה להותיר את גופה הדועך של קייט בידי הגורל. מבוסס על רב המכר של ג'ודי פיקולט "שומרת אחותי".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
jessica_kari
] פשוט במקום לתפוס את עצמי מדברת למראה בחדר על דברים שקרו ועל מה שאני חושבת - אני יכתוב כאן! מקווה שמי שקורא יהנה מוזמנים להגיב 
)