טייק 1

רק מלהסתכל בעינית היא כבר ידעה איך זה ייגמר. חצי שעה הוא הרביץ לדלת עם האגרופים שלו ויותר משירד לו דם כמעט הפיל אותה מהצירים. אחרי הרבה זמן ככה, עם העין עדיין עליו, היא הרימה יד והתחילה ללטף את הידית. כל תא בגוף שלה צעק לה לא לפתוח ובכל זאת היא הכניסה אותו - חשבה שאולי היא כן תצליח להרגיע קצת. נכנס פנימה, אפילו לא הסתכל לראות מי ומה, חלף על פניה כאילו הדלת נפתחה לו מעצמה. שתי שניות הוא הפך את כל הבית – שבר, קרע, הרים בלטות – נכנס לו איזה ג'וק לראש שאיפשהו בדירה היא מחביאה ממנו איזה מטמון. הלכה לארנק שלה, הוציאה הכל ושמה לו ביד. תיקח, זה כל מה שיש לי, רק תיקח ותלך. שם, היא חטפה את הסטירה הראשונה שלה.

עד שאפי הגיעה לבית כבר בקושי נשאר לאמא שלה פרצוף. איפה הוא? אין תשובה. לאן הוא הלך? כלום. רק בוכה ובוכה ובוכה. אם הייתם עושים לה מסדר זיהוי של ארבע, עליה היא הייתה מצביעה אחרונה ואומרת “אמא”. אפי חיפשה והרימה מהרצפה רגל של כיסא עם מסמר בקצה – זה, הייתה לה תקווה, רק למקרה הנדיר באמת שהבן זונה עוד לא חתך משם. מחריצים נפוחים של עיניים, אמא שלה הסתכלה עליה, ראתה את המקל, והבכי שלה הפך להתחננות רטובה. לא... תורידי...אח שלך. אפי עזבה את הסלון ועברה חדר-חדר. מטבח, שירותים, חדר שינה. נאדה - רק שבור ובלאגן. בדרך חזרה חלפה מול מראה ואמרה לעצמה שכן אח לא אח פעם הבאה שהיא תראה אותו, היא תהרוג אותו.

היום בבוקר התעוררתי יקיצה טבעית באיזה שש וחצי בהרגשה כאילו הגוף שלי היה כל כך מתודלק מהאנרגיות של אתמול שלא הייתי צריכה לישון בכלל. ירדתי לעם פם (המכולת של העם) וקניתי ביצים מסבטה שנראתה גמורה אחרי שהייתה לה משמרת לילה מתישה למדי לפי מה שהיא אמרה לי. חזרתי לדירה והכנתי לי וללאון ביצה בקן כמו שאימא שלי הייתה עושה וגם קפה שחור חזק נחלה כמו בבקרים של החוג סיירות. בחלון השמיים התחלפו לצבע המטריף הזה שיש לבוקר תל אביבי לעתים נדירות וכשקלטתי את זה מיד רצתי למיטה להעיר את לאון שיקלוט את זה גם. קפצתי על המיטה ואמרתי לו "לאון!! אתה חייב לראות את הזריחה הזאת!!!!”, אבל הוא לא ענה, רק נאנח אנחה כזאת כבדה שגרמה לי להרגיש כזה חרא בפנים, כאילו עוד פעם המצאתי בן אדם חדש בהשראת הבן אדם שהיה מולי במקום אשכרה להבין עם מי אני מדברת. ניסיתי לנשק אותו קצת בצוואר אבל הוא סתם התחיל לנחור אז הלכתי למטבח ושפכתי את הביצה והקפה לפח.

ערב לפני כן במסיבה, עוד לפני שהכרתי את לאון, פגשתי את גבי בפעם הראשונה מזה שנה וחצי. בידיוק לפני שבוע היא חזרה מדרום אמריקה ומרוב כל הסידורי חזרה שהיו לה, לא יצא לנו להיפגש עד המסיבת חנוכת דירה הזאת שרני ואריאל אירגנו לכבוד המעבר שלהם. אחרי שגבי ואני גמרנו את כל הקפיצות והחיבוקים, גבי שלפה מהכיס שלה איזה ירוק פסיכי שהיא הבריחה בכוס שלה כמו איזו סוחרת סמים ממולחת ויצאנו למרפסת כדי לראות אם זה היה שווה את הדלקת. זה היה שווה. צחקנו בשיגעון שלנו וגבי סיפרה לי הכל על הפאמפס, ועל המוצ'ילרים ועל קאוצ' סרפינג, ועל דולסה דה לצ'ה ועל הכל. ופתאום הרגשתי שכל מה שיש לי להגיד לה על ברלין, ותל אביב ובצלאל זה הכל חרא בלבן ולא שווה לפתוח את זה בכלל. איפשהו היא גם אמרה שבבוליביה יש מדבר שאף פעם אין בו רוח ושום דבר לא יכול לחיות בו. היא המשיכה לדבר אבל אני כבר הייתי במקום אחר לגמרי כי נפל לי האסימון שרוח שווה חיים. בזמן שזרמתי בכיוון המחשבה הזה מישהו התגנב מאחורי גבי ועטף אותה בזרועותיו. גבי הפסיקה לדבר, הסתובבה, שחררה צעקה מטורפת וקפצה על המישהו הזה. אחרי זה היא הציגה אותו בפניי כ"לאון, הבן אדם שבזכותו שרדתי את השירות". מיד קלטתי שיש לו משהו נורא חם בעיניים.