כשעליתי לכיתה ט' הייתי שאננה, אף כי היה לי השכל המספיק להשקיע בלימודים ולהניב תוצאות העדפתי לא לעשות כלום, הציונים לא עניינו אותי, הייתי ישנה בשיעורים, או מחוץ לכיתה, או בספריה, או בחדר, או בכל מקום אחר מלבד בשיעור עצמו, ולא רק פיזית. לא היה אף אחד שיתפוס אותי ויגיד לי שאני צריכה את החומר הזה, שהוא חשוב, הכיתה שלי מנתה אז 30 בנות ומחנכת אחת, כך שהייתי אחת משלושים והייתי די מעצבנת - אז לא עשו הרבה, ובעצם שום דבר כדי לדחוף אותי להשקיע בעצמי, הייתי יכולה לקבל מאות עם טיפה השקעה ותשומת לב מתאימה.
באמצע השנה הייתי צריכה לקבל עונש על איזה משהו שעשיתי (לא זוכרת כבר מה הוא היה) ודחיתי את העונש משבוע לשבוע עד שבפעם האחרונה פשוט לא הגעתי אל העונש. לא רציתי לעשות אותו, אני אפילו לא זוכרת על מה הייתה ההתעקשות המטופשת הזאת אני רק זוכרת שאחרי שלא עשיתי את העונש קראו לי לשיחה אצל המנהל. הוא אמר לי שאני מושעה לבינתיים לשלושה ימים ואז אני צריכה לבוא לשיחה איתו ואז כבר נראה, את שלושת הימים האלו ביליתי בטוב כ"כ, הייתי בבית, ישנתי עד מאוחר, הלכתי לבלות עם חברים ובסופם של שלושת הימים האלה שקלתי לעזוב את בית הספר באופן סופי וללכת לעשות משהו עם עצמי. הלכתי אל הפגישה עם המנהל עם אבא ודיברנו, הוא שאל אותי מה חשוב לי ואם אני רוצה להשאר ועוד כל מיני דברים משעממים למדי, בסוף הפגישה הוא אמר לי שהוא רוצה שלפגישה הבאה שלנו אני אכתוב דברים בהם אני רוצה להשתפר ודברים שבהם האולפנה עוזרת לי וכבר נראה, עד אז - אני מושעת.
אז חזרתי הביתה וכשהגיע יום לפני הפגישה שלנו התחלתי לבכות להורים שלי שאני לא רוצה לבית הספר, לא רוצה לשם, רק רוצה להשאר בבית, אבל ישבתי וכתבתי את מה שהוא ביקש ממני. הלכתי לפגישה ביום שלמחרת והוא הודיע לי (כשהייתי שם) שאין לו זמן כרגע ואני צריכה לקבוע פגישה חדשה. כן, סתם נסעתי עד לבית הספר בשביל לחכות לו חצי שעה ולהווכך שהוא לא ממש מחכה לי ולחזור הביתה. אז קבעתי פגישה חדשה וחזרתי הביתה עם החלטה שני לא רוצה את בית הספר הזה.
אבל בפגישה השניה משהו השתנה אצלי, פתאום התגעגעתי לחברות שלי מבית הספר, פתאום רציתי ללמוד והשיעמום כירסם בי. והחלטתי לקחת את עצמי ברצינות, אז באתי לפגישה השניה עם מוטיבציה להשאר, ואחרי שיחה ארוכה שבה הצהרתי שאני אשנה את דרכיי, אתייחס בכבוד למורים שלי ולשאר הצוות ועוד כל מיני שטויות כאלה ואחרות נשארתי בבית הספר. ופתאום השתניתי.
מקצה לקצה השני, סיבוב של 180 מעלות ויותר. הפכתי מתלמידה שלא מקשיבה, לא נכנסת לשיעורים וכל מה שתיארתי למעלה לחננה רצינית, השקעתי ולמדתי ברצינות. סוף כיתה ט' הממוצע שלי היה 77, אני חושבת (הודות לחכמה שלי בלבד, אפילו מעט השקעה לא נתתי מעצמי), ובסוף כיתה י' הממוצע שלי עמד על 96, אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי. השקעתי את כל מה שיכולתי, נתתי כל מה שיש בי ושאפתי ליותר, לא וויתרתי לעצמי, לא היססתי והראיתי לעצמי ולשאר בית הספר שאני יכולה לעשות את השינוי.
בסוף השישית, בשיחה האישית עם המחנכת, אמרתי לה שאם היה בבית הספר פרס לתלמידה שעשתה את השינוי הגדול ביותר, אני הייתי צריכה לקבל אותו והיא הסכימה איתי. זה שינוי שלא ראיתי עוד מישהי מבית הספר שלי שעשתה את זה.
ועכשיו אני שמיניסטית. תחילת כיתה י"ב, עדיין קצת טועה בחיפושים אחרי הטוב של עצמי, מנסה למצא את הדרך ב-5 יחידות מתמטיקה, אנגלית, תנ"ך, תושב"ע ושאר הדברים הרבים האחרים שאני עושה כיום. ואתמול הלכתי לעשות שיחה עם המנהל, זה שהלכתי אליו לפגישה על ההשעיה, אמרתי לו שאני רוצה להחזיר טוב. שאני רוצה לקחת תחת חסותי חמשושית, שקשה לה, ולעזור לה, להראות לה את הדרך שאני עשיתי ולהוכיח לה שכל אחד מסוגל לזה. גם היא. ואז הוא שאל אותי: "אני רוצה שתגידי לי את הנקודה המסוימת בה עשית את השינוי שעשית, מה גרם לך לעשות אותו? מה עזר לך?" אמרתי לו שהמחנכת, כמובן, מה שהיה חלקית נכון, רק מה שבאמת רציתי להגיד - לא אמרתי.
רציתי להגיד לו שבית הספר, והוא במיוחד, לא עשו שום דבר כדי לעזור לי בשינוי שעשיתי, לא עודדו אותי, לא תמכו בי, לעזאזל - כשהתנהגתי לא טוב הוא קרא לי אליו 3 פעמים ועוד כמה פעמים כדי לוודא שאני לא חוזרת לשטויות שלי, וכשעשיתי את השינוי - אפילו שיחה אחת לא קיבלתי ממנו. אפילו להגיד 'וואלה, עשית את זה ואנחנו גאים בך'.
אני עשיתי את השינוי שלי. ושום חלק מזה לא היה בעידוד בית הספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
