סבא בבית חולים ואני חייבת לכתוב על זה.
אתמול, ראשון, הוא היה בכולל כשהוא פתאום התעלף, סבא אדם מבוגר שכבר עבר 3 התקפי לב, אז כמובן שכל התעלפות מצידה מביאה אמבלונס, רק שהפעם זה היה חמור יותר, הוא התעלף, הפסיק לנשום והלב שלו לא פעם. הגיע אמבולנס ובמשך כמה זמן ניסה להחזיר אותו, החייו אותו כמה פעמים עד שהוא חזר ואז רצו להסיע אותו לבי"ח, 10 מטר אחרי שהאמבולנס התחיל לסוע, סבא כנראה שוב הפסיק לנשום והחייו אותו שוב, דודה שלי ראתה מבחוץ את המתנדב שלוחץ לסבא על החזה בכוח.
הביאו את סבא לבית חולים אסף הרופא, שליד צריפין, והתחילו בנסיון לייצב אותו, דוד שלי וסבתא שלי היו איתו ונתנו לנו דיווחים מידי פעם:
18:44: סבא לא מרגיש טוב
19:02: סבא פונה לאסף הרופא
19:15: בבקשה לקרוא תהילים לרפואתו של סבא
19:44: סבא בחדר הלם בטיפול נמרץ, מיצבים את מצבו
20:56: סבא הועבר לטיפול נמרץ לב, נראה כסימן טוב. אין צורך להגיע
21:11: סבא היה במצב קשה ולפי הגדרת הרופאים 'במצב נזיל', כרגע מיוצב. מחכים לשיחה עם הרופאים.
21:27: מי שרוצה ויכול לבוא שיגיע. סבא במצב קשה ונלחמים על חייו.
וכל הזמן הזה אני במיטה בוכה.
כשקיבלתי את ההודעה האחרונה הודעתי לאבא שאנחנו יוצאים לסבא. עכשיו. ולא אכפת לי. כל הדרך בכיתי.
בנסיעה קיבלתי הודעה אחרונה שהמצב של סבא מיוצב והוא מונשם ומורדם. רק אז הפסקתי לבכות.
כשהגענו לבי"ח, היו שם 3 דודים ועוד 4 דודות, חיכינו להכנס לסבא.
נתנו לנו להכנס רק בסביבות 00:30 אני חושבת, והיינו צריכים ללכת בקבוצות קטנות, אז אני הלכתי עם 2 דודות גדולות, אחת מהן תאומה של אבא השניה אשתו של הדוד הבכור, דודים שלי אמרו לי כולם שהמצב קשה ושאני צריכה להכין את עצמי למה שאני אראה, אחד הדודים אפילו אמר לי לא להכנס אבל הייתי חייבת לראת שסבא בחיים.
בגלל הבעיה של סבא, הלב והריאות שלו לא תיפקדו כראוי ושתיהן הוחזקו ע"י גורמים חיצוניים. הכניסו לסבא לצוואר צינור שנותן ללב שלו שוקי לב, מה שהשאיר את סבא בחיים.
אין לי איך לתאר את מה שראיתי, נכנסתי למחלקה כשדודה שלי מגוננת עליי ואני עם יד חצי על העיניים מפחד של מה שאני אראה, אנחנו מתקרבים לחדר ואני קולטת את המיטה הענקית של סבא, הוא מכוסה בשמיכה ורואים את הזקן האפור שלו, שאני כ"כ אוהבת, מכוסה במה שמנשים אותו, ומתחת לשמיכה קלטתי את המכונה שנתנה לסבא שוקים חשמליים, זה כאילו לראות את הלב של סבא מחוץ לגוף של סבא. לא יכלתי לעמוד בזה וברחתי החוצה. לא הצלחתי לבכות עד שהתקשרתי לרינת ובכיתי כמו ילדה קטנה.
הבוקר הורידו אותו מהרדמה, והוא במצב טוב יותר, הוא מגיב קצת, הוא נושם בכוחות עצמו, מדבר טיפה, מזהה את כולם. ועדיין אני לא מסוגלת להשתחרר מההרגשה הרעה הזאת שמלווה אותי מאז שקמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
