רציתי לשים פה כתבה...לא שלמה,רק קטעים ממנה,קטעים שנגעו לליבי וגרמו לי להזדהות בצורה שלא תיאמן עם נערה בגילי לערך, רציתי לכתוב עד כמה שאני מזדהה איתה, כי כשקראתי את הכתבה הזאת, הרגשתי שאני, אני בעצמי כתבתי את זה לאחר שהסיפור שלי יצא ל -אוויר העולם-.
בקיצור, אחדול לדבר, ואגש לעניין.
'הייתי מבלה שעות בישיבה על החלון, מוציאה את הרגליים החוצה ומנדנדת אותן. מנסה להסתכל על האנשים שעוברים ברחוב, מנסה לברוח מחשבתית ולהתנתק מהבית. לבנות עולם דמיוני שלם- משפחה אידיאלית. וזה לא שלא עשיתי את זה גם בחוץ. לכולם דאגתי לספר שיש לי את המשפחה הכי מדהימה בעולם.'
עדי, שגילה העכשווי לא נראה בכתבה, מספרת על המקרים שאבא שלה קיים בה מעשים מגונים וביצע בה מספר פעמים אונס, כותבת מה היא מרגישה וחושבת, שהתחלתי לקרוא את הכתבה הזאת, לא יכולתי להתעלם וללכת, ומשהו סחף אותי אל תוכה.
"הסיוט של עדי התחיל בגיל 9 אז החל אבא שלה לתקוף אותה מינית. הוא נגע בה בבית, בגינות ציבוריות, בחדר המדרגות, בכל הזדמנות שרק הייתה לו." 'וזה קרה במקום שכביכול היה אמור להיות המקום הכי בטוח עבורי, הבית שלי', היא מדגישה. 'זה לא שפותחים את הדלת ויש שם מפלצות. זה בית שמבחינה חומרית נתנו לי בו הכל. זה בית שיש בו סלון וחדרי שינה, כביכול למי שנותן לו מבט הוא נראה בית רגיל לחלוטין, אבל בתוך הבית שלי הייתה מפלצת.'
מעולם לא ראיתי, או שמעתי, ילדה/נערה/בחורה/אישה שקראה למישהו שביצע מה מעשה מגונה [כגון: אונס או גילוי עריות או משהו בסגנון] בשם: מפלצת. זה העביר בי צמרמורת כשראיתי את זה. כשראיתי שהיא קראה לו מפלצת. זה נראה לי כל כך קרוב. קרוב, להבין שזו בעצם אני. להבין שכל הנערות האלה שעוברות מעשי אונס ודברים כאלו יכולות בעצם להיות אדם אחד, אישה אחת, אישה אחת מסכנה, כי לרוב הן מרגישות אותו הדבר, אותן רגשות האשם, אותם הכאבים, אותו הסבל.....מפלצת...
"ההתעללות שעברה עדי נמשכה לאורך שנים, וכך גם השתיקה שלה. אבא שלה דאג להבהיר לה בכל דרך אפשרית שאסור לה לדבר על מה שהוא עושה לה." 'המפלצת דרשה ממני לשמור סוד. סוד שאסור לגלות. סוד של אבא ובת. כשעוד הייתי ילדה הוא קרא לזה משחק ואמר שחייבים לשמור עליו בסוד. לא הבנתי שזה לא בסדר, הבנתי שזה לא נעים לי, שאני לא רוצה את ה'משחק' הזה. כשגדלים בבית שבו מושגי האהבה משובשים קשה מאוד להבין שמה שקורה הוא לא בסדר. מאוד מפחיד להבין שזה לא בסדר. גם כשגדלתי לקח לי זמן להבין שזה לא בסדר. בגלל זה הרבה הרבה זמן עצמתי חזק את העיניים, שמתי הרבה פלסטרים על הפה, כביכול כדי לא לזכור, והמון המון מסיכות.'
ההתעללות שעברה עדי נמשכה לאורך שנים....זה כואב...זה כואב, אני יודעת...מה שאני עברתי נמשך מספר חודשים..אולי זה פחות...אבל זה עדיין כואב, ואני בטוחה שבאותה מידה...אצלה זה היה עם האב, אצלי עם הסב. למרות שאבא אמור להיות יותר קרוב מסב, וזה טבעי, אך אני הרגשתי אל סבא שלי כמו אל..מן..אב שני. כל הזמן היה מפנק, מפרגן אוהב וחם. אהבתי אותו.מאוד.את המפלצת.
"לעדי לקח שנים לשבור שתיקה, שמעשי האונס וההתעללות המינית שעברה אינם משהו שקורה בין כל אב לביתו." 'ההבנה הזאת רק בלבלה אותי,' היא אומרת. 'היא הכניסה אותי להמון שאלות ולהמון מחשבות לגבי המקום שלי כילדה. היא לקחה אותי למקומות לא פשוטים. שמה לי את המציאות מול העיניים. ואיתה הייתי אמורה להתמודד עם מציאות מעוותת?'
הייתי רוצה להתייחס למילה...שעדי הזכירה בכתבה...'שתיקה'. מילה כל כך קטנה עם משמעות כל כך גדולה..בחיי...
שתיקה..שתיקה, שהיא שמרה במשך שנים. שתיקה, שאני שמרתי במשך חודשים. שתיקה, שתיקה שמאות אם לא אלפי נשים בכל העולם שמרו במשך חודשים אם לא שנים..שתיקה...סודות...
כמה צריך לשתוק. כמה צריך לכאוב...כמה...
שתיקה של מפלצת וקורבן..אלוהים רואה הכל.אלוהים עוזר.ואלוהים גם שובר סודות שלא אמורים להיות סודות. אלוהים.כמו שעזרת לה, ולי, בבקשה, עזור לכל הבנות המסכנות ששותקות...שותקות.
'אבא שלי הצליח לקחת לי את הלילה. הצליח לקחת לי את הילדות', היא אומרת, 'אבל הוא לא הצליח לקחת ממני את החיים. הוא הצליח לשים אותי במלחמת הישרדות יומיומית, הוא לקח לי את שמחת החיים של הילדה. הוא הפך אותי לבוגרת מוקדם מדי.'
כמה שאני מזדהה עם הכתבה הזאת.עם עדי.עם הכאב, הסבל,הפחדים.... ואכן..כמו שהיא כותבת,מילה במילה,עדי...'הוא לקח ממני את הילדות....',בדיוק כמו שאמרה, הוא לקח ממני את הילדות.. סבא שלי לקח ממני את הילדות....שלדעתי הוא אחד האנשים במשפחה שלי שדווקא הוא היה צריך להעניק לי את הילדות שלי...הילדות שבנתה לי ביטחון עצמי, אומץ וחכמה...ובמקום זה הוא לקח ממני את כל זה, ואף יותר מזה. ~מפלצת~
'הוא הפך אותי לבוגרת מוקדם מדי'...גם סבא שלי הפך אותי בוגרת מוקדם מדי. למה שאני,ילדה קטנה ותמימה, בת 11, צריכה לדעת מה זה סקס? מה זה לשכב?...למה אני צריכה לדעת את כל זה? למה? בגיל כל כך צעיר ? למה?.....
בגיל כזה הייתי רוצה לדעת מה זה משחקים, טלוויזיה, ריקודים,מוזיקה,ציור,ולא סקס...ממש..ממש..לא...
אז מילדה תמימה וקטנה בת 11,הוא הפך אותי,סלחו לי על הביטוי, לנערת ליווי שלו...בת 20...לערך...
'יש הרבה דברים [שהייתי רוצה לומר לו פנים מול פנים], אבל מתוכם אני בוחרת לומר לו שלעולם לא יצליח להנות משום דבר, אפילו לא מהדברים הפשוטים הברורים מאליהם. כמו שלקח לי את ההנאות הקטנות מהדברים הכי טריוויאלים בעולם - הייתי רוצה שלא יצליח להינות משום דבר'. 'אני רוצה שיבוא יום ואצליח להיות מספיק חזקה, להרגיש שאני יכולה לעמוד מולו, ולא ברמה של מיצוי הדין, אלא ברמה שארגיש שאני לא צריכה לקפוא כשאני רואה אותו או שומעת את הקול שלו. שגם אם ייצא לי להיתקל בו פתאום, שהוא לא יצליח להשפיע עליי כמו בילדות.'
גם אני הייתי רוצה לעמוד פנים מול פנים לפניו, או אפילו בטלפון...ולהגיד לו כל מה שאני חושבת ומרגישה, להצביע עליו אצבע מאשימה ולהוציא עליו את כל החרא והסבל והכאב שהוא גרם לי להרגיש במשך כל הזמן הזה, הסבל והכאב שלא נגמרו עד עכשיו למרות שמאז עברו כמה שנים ספורות...הכאב הוא עדין אותו הדבר...לא השתנה...לא רוצה לקפוא שאעבור לידו במקרה ליד הרחוב, לא רוצה לקפוא ושנשמתי תמות שנית כשאשמע את קולו,לא רוצה לבכות כל פעם שאזכר במשהו שקשור אליו. רוצה שהוא יקבל את העונש שלו.רוצה שהוא יסבול כמו שאני סבלתי, וסובלת, ואפילו יותר מזה. מגיע לו.למפלצת.
"למרות התהליך הארוך שעברה, עדי מבהירה שהפגיעה לא עוברת עם הזמן.'זה לא נשכח ולא נעשה קל יותר. זה לא שמתקלחים ומורידים את הכל וזה נגמר. יש לזה השלכות קשות מאוד ביום-יום. יש ימים של תמונות שלא מרפות וזכרונות מכאיבים, יש ימים של תחושות גופניות שאין להן הסבר פיזיולוגי. יש פלאשבקים, יש לילות לבנים, יש התקפי חרדה.'
גם לדעתי, הפגיעה לא עוברת עם הזמן. הכאב נשאר אותו הדבר, הסבל רק מתעצם עם הזמן..(לפחות אצלי זה ככה..)...
אחד האנשים הכי חכמים שיצא לי לפגוש בחיי...אמר לי את המשפט הבא:" הזמן לא מרפא את הכאב, הוא רק נותן להתרגל למציאות", ואני כל כך מסכימה איתו...כי הזמן רק נותן לך להתרגל למציאות, להבין את מה שקרה, וללמוד להתמודד עם זה...ולא לשכוח. אלא,להתמודד.אני בטוחה שלכל אדם קורה משהו בחייו שהוא חייב לדעת ללמוד להתמודד עם זה, בין אם זה טוב או רע,צריך להתמודד עם המציאות כי לא תמיד ניתן לשנות אותה לפי רצוננו.
אכן, גם לי,בלילות ובימים, יש פלאשבקים שלא מרפים,תמונות ממה שהיה...אני עוצמת את עיני,מנסה להלחם ולא לחשוב,אך כמה שאני מנסה להרחיק כך זה רק יותר מתקרב ושולט.
גם לי...גם לי יש תחושות גופניות שלא עוזבות אותי...גורמות לי להתקפל על הרצפה,לבכות,להיחנק,להתמלאות בצמרמורת דוקרת...להרגיש את אותו המגע הצורם...ולנסות להתעלם...אך זה שולט.
אני הולכת לפסיכולוג,שאמור לעזור,אני מקווה שהוא יעזור לי...
לפעמים, בלילות...יש מחשבות עליו...הרהורים....על כל מה שקרה...
אני פתאום חושבת...וזה קורה הרבה...
אני חושבת לעצמי..
מה היה קורה אם הייתי מספרת למישהו על כך בהתחלה?
אם הייתי ... בועטת בו או מעיפה אותו מעליי?
אם מישהו יכל לראות קודם לכן את כל מה שקרה שם..
אם מישהו היה מכיר...מכיר את המפלצת..
מה היה אילו כל זה בכלל לא היה קורה?
לא הייתי עכשיו אצל פסיכולוג, ככל הנראה גם הפוסט הזה לא היה נכתב...
המון כאב וסבל היו נחסכים ממני..ממשפחתי..
אבל שוב...עליי ללמוד להתמודד עם המציאות,כי לא תמיד ניתן לשנות אותה.
הזמן לא ירפא את הכאב שלי...הוא רק ילמד אותי להתרגל למציאות.
גם בלי קשר אליי,למה שקרה לי,או בלי קשר לעדי...תמיד היה לי משהו מאוד חזק וקרוב אל הבנות שנחשפו למקרים כאלו..
לעזאזל עם זה...כל כך כואב...כל כך....
תמיד היה לי משהו עם הבנות האלה..
ללכת ברחוב ולראות פרסומים,או להסתכל בטלוויזיה או באינטרנט,או בעיתון ולראות בנות שזה קרה להן ופשוט להתייסר ולבכות כאילו הן היו אני...בעצמי..
ויום אחד..
פשוט..
יום בהיר אחד זה קורה לך.
לי.
ופתאום,כך פתאום,כך פתאום אני אחת מהן.
מהן, מהבנות האלה...הן...שנאנסו.
אני אתמודד עם המציאות.אני אתגבר.
ועד אז...אני באמת רוצה שתדעו.
אני אחת מהבנות האלה שעברו מקרי אונס, אזרו אומץ וספרו את הכל.
אני אומרת לכן/לכם...אני מבקשת
תהיו חזקים.
תלכו ותספרו.
תשמרו על עצמכם.
זה לא יראה על פחד,אלא על אומץ.
זה לא יראה על חולשה, אלא על חוזק.
זה יהפוך אותך לשולט/ת, ולא לקורבן.
אז בבקשה,ספרו.
אם את,או אפילו אתה,קורא את הבלוג הזה עכשיו...תדע/י...שאני אחת כזאת.
אני עברתי,אונס.
אני ספרתי,על האונס.
על המפלצת,המקרים הכאב והסבל, התמונות הפלאשבקים...על הכל..
ובחיי...שזה עזר.רק עזר.
בבקשה,תספרו.זה אך ורק לטובתכם.
למישהו שאתם סומכים עליו,בתמים ובאמת.
ואם אתם רוצים,להיות כאנונימיים...
אני מוכנה לדבר איתכם.
עם כל אחד מכם.
לבת,ולבן.
תכתבו בתגובות...ואני אתן לכם את המסנג'ר שלי.
תמיד אשמח לדבר ולתמוך,כי זכרו - אני אחת כזאת.אני גם עברתי את זה.
אולי אם אי פעם עדי, הבחורה שבכתבה...
אם ייצא לך אי פעם לקרוא את הפוסט הזה, אני רוצה שתדעי שאני מצטערת אם חדרתי לך לפרטיות, אבל לא סתם עשיתי את זה.
אולי הייתי צריכה לבקש ממך רשות באופן אישי,אולי..לא יודעת
אני בסך הכל רוצה להזהיר, רוצה לעזור לך, שבנות או בנים שעוברים מקרים כאלו, ידעו, שאנחנו איתם..
עזרו לי...אנשים...
שלחו לאנשים את הבלוג הזה...
ולא..אני לא אומרת את זה כדי שהבלוג שלי יהיה מפורסם או משהו כזה...בולשיט..
אני רוצה לחסוך כאב וסבל.בחיי..
עזרו לי,ועזרו לעצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
