כשהתעוררתי בשעת צהריים מאוחרת, מצאתי את עצמי על המיטה- עם הנעליים ועם החצאית- מתעטפת בסדין ישן- ערה, אבל מותשת.

היו אלה שבועיים עמוסים. המערכת יצאה מגדרה, תחילה בגלל הסילבסטר- ולאחר בגלל ההשקה של הגליון המורחב.

גם אני יצאתי מגדרי- בעודי מנסה להילחם בזמן ולחלק אותו בין עריכה, לכתיבה, לקריאה, לחבר- ולחברות- ולמכרים מהצבא שנזכרו בי אחרי שקראו את השם שלי מעל לאיזה מאמר בעיתון... הם מצאו בכך סיבה לדרוש בשלומי, ודרשו גם בפגישה- כי "לא שמענ וממך כבר שנים!". האמת היא שלא שלומי הוא שעניין אותם, אלא השם שלי שנכתב בעיתון, שסביר שהוא נגזרת של הקשרים שסביר ויש לי- או לאנשים שאני מכירה. בסופו של דבר הם נוכחו לדעת שאין לי קשרים- או מכרים עם קשרים. את מקום הפגישה הם עזבו בכעס, בעוד מחשבותיהם כמעט זועקות ש"אסור להקשיב לעיתונים".

לכתוב טור אישי זו משימה לא פשוטה, גם כשמדובר בטור במקומון שנקרא על ידי אלפים בודדים של אנשים בודדים בלב תל אביב.

יש אסופה של מילים, ויש רעיון, ויש גם פואנטה בסופו של עניין- אך הדבר שאמור לחבר בין הכל במטרה לצקת מעט הגיון לתהליך כמו נעלם. ואני נאלמתי. לא היו לי מילים- כולן נראו לי כזבל טהור. והמשפטים סרבו להתאגד יחדיו כדי ליצור סיפור של ממש, והכל התבלבל- הפסיקים, הנקודות, המקפים ואפילו הערות השוליים. בסופו של דבר הגעתי למצב בו מחשבה מקורית הייתה משאלה רחוקה- ומחשבה נקודה הייתה בחזקת בלתי אפשרית. 

לדאבוני, הטור הראשון שלי עבר לא פחות מעשרה שכתובים, ונגנז לא פחות משלוש פעמים. וכשהוא סוף סוף יצא- התוצאה הייתה מאכזבת. מסוג התוצאות שקיוויתי שלא אגיע אליהן לעולם- אבל הטור אושר ופורסם והחבר לקח אותי למסעדה איטלקית ואמר לי להזמין את המנה הכי יקרה שעולה על דעתי.

סרבתי. אז סיכמנו על גלידה, הוא אכל שלושה כדורים- אני לא גמרתי אפילו אחד.

הרעש מסביב לחצי המשרד שלי היה כמעט בלתי נסבל. מערכת של עיתון היא מקום רועש, עם הרבה אנשים שמקרקשים בנעלים- ורצים ממקום למקום- מודיעים על אייטם חדש- ועל תגובה בלעדית- ועל כותרת. כי זה תמיד המרדף אחרי הכותרת. הרעש הבסיסי שאליו התרגלתי כמו הכפיל את עצמו בשבועות האחרונים. זה כנראה מתבקש כמשיקים מהדורה חדשה. הלחץ גואה- וחוסם את האויר- וכבר אי אפשר לנשום.

לא נשמנו. עבדנו. שעות ארוכות של קריאה, והגהה, וישיבות- ובכל יום חזרתי עם ערמה של מסמכים שצריך למלא, וערמה של כתבות שצריך לסנן- וערמה של עבודה שממשיכה להערם ערב אחרי ערב על השידה. אז עבדתי-  כורעת תחת העומס-  לא חושבת. כי אסור לחשוב.

החבר מתקשר, ושואל אם מתחשק לי להיפגש. אנחנו נפגשים, ואני נרדמת עליו במיטה, ומתעוררת כשהשיער שלי פרוע לו על החזה- והוא נושם, בקצב אחיד- שרוי בשינה עמוקה- כשעל פניו חיוך קטן ששמור לאנשים בלי ערמות של ניירת מעל השידה. אני ניתקת ממנו, הוא לא מתעורר, ואני חוזרת הביתה ללילה שלם של עבודה.

אמא התקשרה וביקשה שניפגש. היא חזרה מצרפת עמוסה בחוויות, וכמו כל אמא רומניה היא קיוותה לשפוך אותן החוצה. הבאתי איתי דף ועט, כדי לרשום רשומות, משפטים קצרים חסרי ערך- מקווה שהקלישאה התל אביבית תספק לי חומר לכתיבה. חומר לכתיבה. אין לי חומר לכתיבה ובעוד יומיים הדד ליין, ויש לי ערימה של ניירת לסנן- והחבר שלי ישן כמו תינוק מחוייך- והמכרים מהעבר עוטים עלי- ואמא נכנסת. מגוהצת כולה. מביטה בי במבט של אמא גאה. "אווה!" היא זועקת- ואני נאנחת. ולוחשת "אמא. מה שלומך?", מתחילה מפוררת את הנייר מרוב לחץ.

אמא שלי מדברת הרבה. ולכן מצאתי את עצמי מקשיבה לה במשך כמעט שעתיים, מהנהנת מול כוס קפה ריקה וחצי כריך מוצרלה קרוע- קורעת את הנייר לניירות ואת המפיות לגזרים. והיא בשלה. רהוטה כתמיד. "ועכשיו חוזרים לעבודה", היא אומרת. "חוזרים לחיים. החופש נגמר. אין דבר יותר כואב מחופשה טובה כל כך שנגמרת". אני מהנהנת וחושבת בלב שאין לה מושג-

למרות שיש לה, כי היא אשת קריירה, כי היא קורעת את התחת עוד מלפני שנולדתי, כי בזכותה בין היתר יש לי דירה קבועה באזור סביר-

אבל אין לי פנאי לחשוב על עבודות של אחרים. אני נושקת לה לשלום ועוברת לפגישה הבאה- במשרד, עם הבוס ועם צוות העורכים.

בשיחה עם החבר הוא מבקש שאוריד את הקצב. אני מסבירה שבקצב ההתקדמות הנוכחי אני עוד נסרכת מאחור- והוא מניד בראשו, ומכין לי קפה, ושואל אם "אפשר לעזור?". אני עונה לו שלא, וכותבת עוד חצי משפט- מסתובבת עם הפנים לשולחן ועם הגב אליו. בבוקר אני מתעוררת במיטה שלי, לבד. ואין לי זמן להרהר-

ושוב חצי המשרד שטבוע ברעש של המערכת שקורסת. וכולם קורסים. והעיניים של כולם אדומות.

בפחי האשפה יש קרוב לוודאי יותר כוסות קפה מבבית קפה סטנדרטי. הפכנו מכורים לקפאין...

בסוף השבוע האחרון זה נגמר, ונגמרתי גם אני. ורק היום בשעת צהריים מאוחרת, כשמצאתי את עצמי מתעוררת, עטופה בסדין עם מגפיים וחצאית עיפרון- מצאתי את הזמן לחשוב לרגע- על הבחור שהזנחתי, ועל הטור שפורסם, ועל האמא הפטפטנית שסביר והכעסתי. חשבתי, והמחשבה חזרה להיות אפשרית- כי היה לי רגע לחשוב-

היה לי רק רגע- כי ברגע הבא כבר חזרתי לישון...

__________________________________

עבודה מטורפת נועדה לשרת אנשים מטורפים-

 לצערי יש בי יותר מידי שפיות בכדי לוותר עליה.