לא החלפנו מילה מאז המילה האחרונה שהכריעה שמדובר במצב בלתי אפשרי.

 ביום שישי נפגש באחד מבתי הקפה הזולים יותר של תל אביב. הוא יזמין אספרסו, אני אבקש כוס מים ואעשן בשרשרת- אנשוף לו עשן ישירות לפרצוף ואחייב אותו להביט לי בעיניים.

ייתכן שנשתוק. שנביט זה על זו בעיניים פעורות, מבוישות מעט, נשתוק ונבכה ולאחר נצחק במן צחוק מתגלגל שידביק את הסובבים אותנו. הוא יזכיר לי את הפגישה הראשונה שלנו, בה הוא שפך עלי קפה, ואני אחייך ואומר שאני מצטערת. הוא יבקש שלא אצטער- "את תמיד מצטערת", הוא יגיד, "אבל זה בסדר. אין לך על מה. זו גם אשמתי". יש לנו פערים להשלים, הוא יוסיף, ואני אחייך- ואוסיף לחייך- ואבקש מאפרה, וכוס יין, אם אפשר. המלצרית תסתובב והוא יחזיק לי את היד ויאמר שהוא יודע ששנינו ממש גרועים ברגשות. אז נמשיך לשתוק, ולבכות, ולחייך, ולעשן- ואז נלך. לא בטוח לאן- כמו גם מהיכן, אבל תהיה זו דרך משותפת, אולי של עוד תקופה.

ייתכן שהשתיקה תישבר במשפט, או שמא תהיה זו מילה שתשבור אותה- ואותנו, לרסיסים. נביט שנינו בכפות הידיים הרחוקות שלנו, שסביר וישחקו במפתחות, או בפלאפון הסלולארי. "כמו שני זרים", אחד מאיתנו יזרוק באדישות כואבת, והשני יסכים. דמעות לא יהיו שם- שהרי שנינו כל כך גרועים ברגשות- רק מילים. מעט מילים. והרבה שקט מביך שבולע כל זיכרון של כל לילה בחודשים האחרונים. בשלב מסוים השקט ידעך, והמילים תתגברנה בגמגום גמלוני על ה-ה-ה-וויה. ונחייך, באילוץ מאולץ, ו"נשמור על קשר", הוא יגיד, ואני אגיד שאולי עדיף שלא. ונלך. הוא בדרכו, ואני בדרכי. שני אנשים שמפחדים להודות בטעות- של יום אחד שמלא בוויכוחים, או של תקופה של חודשיים שהתחילו ונגמרו בקפה זול בתל אביב.

ותל אביב עברה דרכי בשבוע האחרון. כמו גם הרגשות שאני כל כך לא טובה בהם, וגם המילים שחנקו לי את הגרון. נשמתי, ישנתי, וטעמתי. הטעמים היו כולם זהים. התפשטו לי בפה וגלשו במוגד הגרון כמו חול- כזכוכית מנופצת. זה לא מנע ממני לאכול בדיוק מה שנקבות שמנסות להדחיק ימים קשים אוכלות. שוקולד, וגלידה, ושוקולד, וגלידה, ויין אדום, הרבה יין אדום- וסלט, לאיזון. ניסיתי למלא את הריק שמילא את החלל שא' הותיר בי אחרי ההטחות והצעקות שעוד מהדהדות בראשי כפי שהדהדו בין קירות הדירה שלו.

"זה ישתפר", הבטיחה לי חברה טובה, "זה יעבור". ואני משכתי בכתפיי ולא האמנתי, למרות שידעתי שהיא יודעת, ושזה נכון. רציתי להיבלע בריק שלי שגרם לי לאכול ולאכול ולאכול. ולטבוע ברגשות. אני גרועה ברגשות, ולא טבעתי.

אבל היה זה שבוע של הישרדות. ציפיתי לרגע בו אראה אותו שוב, ואשוב לצפות לחיים-

איתו או בלעדיו.

ייתכן שנשתוק. ואז נדבר. ואני אעשן עוד סיגריה, וניפרד לשלום-

עד הפעם הבאה בה הדרכים שלנו יצטלבו-

ייתכן וזה יקרה בבית קפה, באזור הפחות זוהר של תל אביב.

הרי כזו היא תל אביב- עיר של אפשרויות ושל בתי קפה.