אז ארזתי את עצמי, לקחתי פסק זמן מהחיים ונסעתי לשבועיים לצפון. נשמתי קצת, ישנתי קצת יותר, אגרתי כוחות וכמעט וחזרתי לעצמי- או לפחות לעצמי שעצמי רוצה להיות.

הכרתי בחור. מסוג הבחורים שמשתמשים וזורקים. העברתי איתו שני לילות של שמפניה, תותים וסקס, כשהוא גונח וצוחק ומלקק את שפתיו, ועזבתי אותו בטרם הוא הספיק לעזוב אותי.

הפסקתי לכתוב. הכתיבה העמידה אותי מול הרגש, ובתקופה האחרונה לא רציתי להרגיש. למקלדת יש תחושה שונה פתאום, הטאצ' דעך, היופי שבמילים הפשוטות אבד, ועודנו אבוד. אני מחכה לרגע בו המקלדת תרגיש לי מוכרת שוב, כמו גם לרגע בו ההרגשה לפיה הרגש אסור תרגיש לי זרה. 

קיבלתי טלפון מידיד מהעבר. הוא ביקש שנפגש, וסרבתי. את הקשר ניתקנו אחרי שהוא דרש שאגיש תלונה נגד הבן זונה ש"גנב לי את הגוף", כדבריו. בשיחה הוא שאל מה שלומי, ואם יש לי מישהו. אמרתי לו שטוב, ושאני לבד. "גם אני לבד. ואני מתגעגע", הוא לחש בטון מחליא ומתקתק ונאיבי כמעט- "לבדידות יש השפעה שונה על אנשים", עניתי- וטרקתי את הטלפון.

החזרה לעבודה הייתה מוצלחת. הבוס אמר שחסרוני הורגש, ואני הסמקתי. העורכת שלי קבעה איתי פגישה והעמיסה עלי משימות. בשביל אחת כמוה זה יותר מלהגיד ש"טוב שחזרת". למען האמת, זה יותר כמו להגיד "חזרת. יופי. שלא תעזי לעזוב".

אני בסדר. מחפשת סיבה חדשה להתעורר בבוקר עם חיוך. מבזבזת מאות שקלים על אלכוהול, ואלפים על מכנסיים- רק כי הם עולים עליי. לא רע לי בדיוק במידה שלא טוב לי. אני חושבת שזה מעיד על איזון.

קניתי תנור סלילים חדש. בסוף החורף הם נמכרים בפרוטות.

הרכש נותן לי את הלגיטמציה לשבת מול המחשב, כשאך גופית סבא ובוקסר לגופי, ולא למות מקור.

רק ממחנק.

והחלון שליד המרפסת בדירה הורודה שלי סגור. מסיבה לא ברורה אני מרגישה יותר פתוחה במצב הנוכחי.

אני חושבת שאלך לצוד לי בחור חד פעמי, אשתמש ואזרוק, אעשן סיגריה, ואחפש לעצמי סיבה להתרגש.