אני לא נרדמת. כשאני לא נרדמת אני נוהגת לעלעל באלבומים ישנים של תמונות ישנות, מהתקופה בה תמונות לא היו חוויה דיגיטלית אלא חוויה ממשית. האלבום האדום הוא היחיד שלקחתי מהבית הישן של אבא, שהפך היום לבית של זוג צעיר עם ילד שקצת הזכיר לי את עצמי בגילו... ובלי לשים לב אני מוצאת את הראש שלי שוקע בזיכרונות רחוקים, ואת היד, בניגוד כמעט גמור לתקופה האחרונה, מקלידה רגשות.

לא הייתי ילדה יפה. הייתה לי צלקת קטנה על המצח, ומשקפיים מרובעים שלא התאימו עצמם למבנה העצמות של פניי. הייתי כחושה ושטוחה, לפחות בחלק הראשון של ילדותי, ולאחר שבגרתי מעט הפכתי למלאה, עגלגלה, או כמו שאמא הייתה נוהגת להטיח בי- עגלה- נתונה לתאוות השוקולד והבצקים. תקופה ארוכה היה לי גשר בשיניים, זוהר וכסוף, שמנע ממני לחייך. לשיער שלי הייתה צורה של פלטה ישרה ששיווקה לי מראה מבוגר ועייף.

 לא הייתי ילדה יפה, והיופי לא הטריד אותי. הייתי מתהלכת ברגליים יחפות על הדשא של הקיבוץ, קוראת כל ספר ראוי לקריאה- וכל ספר היה ראוי לקריאה- ומביטה בשמיים הכחולים-לבנים, בונה בהם צורות של ארנבים, וארמונות, ונסיכות שהיו יפות ממני, אבל רק במידה האנושית.

והייתי תלמידה מצטיינת. כזו שמקבלת מאיות כהרגל, אף פעם לא פחות. בעת הבחינה הייתי נושמת את האוויר שהיה מצטבר לי בריאות, ונושפת אותו תוך שאני מטיחה את כל הידע שצברתי משעות של למידה על פיסות נייר עם מילים שהתאגדו לשאלות, או מספרים שהתהוו לתרגילים. הכל בכתב קריא בקושי, ברעד קל, בפחד לאכזב... כשהוריי התגרשו הפסקתי ללמוד. הציונים לא צנחו במידה משמעותית, עדיין נחשבתי ל"כישרון" בעיני המורות ול"חננה" בעיני חבריי ללימודים, אבל הסיפוק החל לדעוך. באותה התקופה התחלתי להבין שאני לא ילדה יפה, והתחלתי לכאוב את המכאוב שעד היום מטריד אותי.

כשאמא העתיקה את חיינו מהצפון לגבעתיים, נפתחתי לעולם חדש. עולם בו רגליים יחפות ושמיים תכולים-לבנים עם צורות נחשבו לפנטזיה רחוקה. עולם מוקפד, של אנשים מוקפדים שגרים בבתים לבנים מבטון ומגבס, ואוכלים בבתי קפה מזדמנים, ומתלוננים על הרעש, ועל הילדים שמתרוצצים ברחובות, ועל החינוך, ועל הנוער, ועל- אוי, "הפקקים האיומים" לתל אביב, השכנה שליד. בעולם הזה היו חולצות יקרות, ומכנסי ג'ינס, ומגפיים גבוהות- והיו בנות יפות, יפות יותר מהנסיכות שנהגתי לדמיין בימיי בקיבוץ, על הדשא, לצד הארנבים- והרגשתי זרה. אז הסתפרתי, וצבעתי את השיער, ונפטרתי מהגשר, ונאלצתי להתרגל לעדשות. התחלתי להתאפר, לתחום את העיניים בכחול או שחור, לצבוע את השפתיים בצבעים מזוויעים, ולהתלבש כמו כוכבת רוק שאיבדה את דרכה. עדיין לא הייתי יפה, ולא הרגשתי יפה, אבל הייתי חלק. והרגשתי כמו שיבוט של הכלל.

בתיכן כבר מצאתי את עצמי. ומצאתי את החברים שמדברים בשפה שלי. היינו חבורה של שמונה אנשים, שלוש בנות וחמישה בנים, והיינו שונים זה מזה, והרגשנו חלק. זו הייתה התקופה היפה ביותר של חיי- פרחתי מכל בחינה אפשרית. גיליתי שאני מסוגלת לכתוב, ולא רק לנבור ביצירות של אחרים, התחלתי נפתחת לאנשים, מדברת ומספרת ויוצאת מעולם הפנטזיה המאובזרת. אהבתי- התאהבתי, והייתי נאהבת. שמחתי להיות, ולחיות, והייתה לי דעה שנהגתי להשמיע באוזניי כל מי שנראה לי מתעניין, וגם באוזני כל השאר. היה לי חזון- האמנתי שעם מעט הגיון, הרבה מוזיקה, גיטרה, מילים יפות ואמונה אפשר לשנות את המציאות שכמו נכפתה עלינו. הייתי פעילה חברתית, מתנדבת בארגונים שפעלו למען זכויות אדם, קוראת עיתונים, כותבת כתבות נלהבות על שינוי- ושלום- ואהבה-...

ואהבתי. והתאהבתי. והייתי נאהבת. ולעיתים רחוקות- הרגשתי יפה.

 הגוף החל לקבל צורה של נעורים ושל אושר, הפנים עטו על עצמן ארשת נשית, מרשימה. תמונה אחת יש לי מהתקופה ההיא, כיוון שבאותה העת פחדתי להצטלם, מחשש לאמת את היופי שלא היה לי. בתמונה הזו אני נראית מחייכת בחיוך קטן ובוגר ותמים, שרעב לעולם ולמה שיש לו להציע-

תמונה יפה, של בחורה שלמה.

מהתקופה היפה בחיי יש לי בקושי מזכרת, שמזכירה לי בקושי את עצמי של פעם...

לפני שלושה ימים ביליתי עוד לילה עם בחור מזדמן, שהיה מעט ברוטאלי ומאוד אלים. הוא הזכיר לי את התקופה שאחרי, את האיש שלקח ממני בכוח את הרצון.  בבוקר ברחתי ממנו מבלי להסביר. אבל בלילה, כשעוד הייתי איתו, הוא קרא לי יפה, ואמר שאני כמעט מושלמת, "רק חבל שיש לך צלקת על המצח". אני, מצידי, לחשתי לו בשקט שהצלקת הזו היא מזכרת מילדות בקיבוץ ומנעורים של בלבול וקבלה עצמית, מזכרת מפעם. הוא שתק, והביט בי בכעס מעט מזלזל, ואני הרגשתי נבגדת.

בוגדת בזיכרונות הכי יפים שלי בגלל אדם מגעיל שגרם לי לשכוח שלא הייתי ילדה יפה.

אני חושבת שהגיע הזמן להתאושש מהתקופה המיותרת של "אחרי הפרידה". אחרי הכל,  גם א' התחיל בתור בחור מזדמן.