אני עומד שם למעלה-על הענן הזה של המחשבות מעל הראש שלי. ומסתכל...

[ כאן היה כתוב משהו פסימי, הגעתי למסקנה שאתה תהיה מה שאתה חושב על עצמך, וזה למה זה כבר לא כאן. וחוץ מזה זאת הייתה חרא של שירה, צריך להפסיק לכתוב בכזאת רמה קקה. ]

החיים בגוף שלישי לא היו מעולם קלים יותר.

נהנה לכתוב שיר פסימית על עתיד אופטימי. החופש הזה התחיל טוב, המשיך בסדר ונהיה זוועתי. החיים מלאים בהפתעות, הסיבה היחידה שעוד לא סיימתי את הסרט הזה שקוראים לו החיים שלי הן ההפתעות מעבר לפינה. אני חי בגלל מוסר השכל של סרט אמריקאי וקיטשי שראיתי במקרה...זה די מצחיק, לא?

שיניתי תיאור בלוג, החזרתי חלק די רציני מהבלוג מטיוטאות כי יש הרבה חטטנים שזה מעניין אותם ואני רואה שהם נורא מתאמצים, אז בבקשה. רק אל תשכחי שאני יודע בדיוק מי נמצא כאן, אני אולי לא גאון גדול אבל יש לי אף יהודי עם חוש ריח בהתאם. וגם עיניים, אזניים ואצבעות-מקלדת במהירות האור (ללא רחם, תכנעו עכשיו או שתאלצו להלחם?).

האמת שלא היה מזיק לי זוג כנפיים, אני כבר רוצה להגיע לקורס טייס הזה, סעמכ. אה כן, ומסר לאומה-בנות העולם! תתחילו לענות לפלאפונים! רק שתיים מתוך 123709705480 מכן עונות לי בזמן האחרון. זה מעצבן ומתסכל, אפילו יותר כשאתן אומרות "אוי חבל הייתי ממש בסביבה/זה היה יכול ממש להתאים לי! אוי מצטערת נורא!". אני יודע מתי אני לא רצוי (בערך) אבל תענו לפלאפונים, גאד דאמט.