ואהבת לאדם כמוך

לוחמים יקרים,

כשאני קוראת ושומעת את סיפוריכם, אני קולטת שהיום הזה הוא לא רק יום של שכול ואבדן, לא רק יומן של המשפחות השכולות שאנו בוכים עימן.

זהו גם יומם של לוחמים, מאות אלפי חיילים שהיו שם בכל המלחמות ליד אותם חללים וחזרו הבייתה בלעדיהם.

נפל בחלקכם לחוות חוויות מעולם אחר. עולם של מלחמת השרדות שבו כל החוקים משתנים. המוות היה כפסע מכם, הדם והאש היו חלק מהנוף.

חוויתם אחוות לוחמים, אחווה שאינה מבדילה בין דם לדם. דמם של חילונים ובני ישיבות, יהודים ודרוזים, מזרחיים ואשכנזים היה לדם אחד טהור, בתוך טומאה של מלחמה ושינאה. היבטתם בעיני האויב ויריתם. כי ידעתם ששם, מותר וצריך להרוג. שם, ערך החיים מקדש את המוות.

שם למדתם על יאוש ועל תקווה , ונתתם מקום לתפילה.

חזרתם הבייתה נושאים עמכם את הפצעים והאבק, לחיים השוקקים שממשיכים כרגיל. עד יום הזיכרון הבא או המלחמה הבאה. אבל אותן חוויות שקעו בכם והפכו להיות חלק מהווייתכם.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום המלחמות.  האבדן והשכול מתערבבים בפצעים שחיים בקירבכם, בפצעים שלא ממש מגלידים.

ואני שואלת אתכם, לוחמים יקרים, מה אתם לוקחים איתכם משם חוץ מהכאב?

האם הבנתם משהו מהטרוף הזה?

ולמה צריך מלחמות?

================================================================= 

 וכשעוסקים במלחמות ובמוות כדאי גם להקשיב לשיר "ים הרחמים" של קובי אפללו שמושמע ביום הזכרון אבל עוסק בעיקר בחיים. השיר הזה מאוד מרגש אותי (תודה לנ*גה שנתנה לי את הלינק לשיר).

(תלחצו על כותרת השיר) 

ים הרחמים

מילים ולחן: קובי אפללו

אם החיים הם חידה, לא מפורשת

והסודות זורמים בהם, כמו נחלים

מנסים למצוא את כל צבעי הקשת

עובדים קשה לבנות פה משהו במילים

ואתה חי בזמן זמני ספור בלוח

ומקווה לשתות את החיים עד תום.

ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח

ועל הדרך להגשים איזה חלום

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים

אם השנים חולפות מהר ולא הספקת

ולא נשאר מהן יותר מזיכרון

היית איש חשוב ענק אך התפוגגת

והשתדלת להשלים עם השעון

אם החיים הם חידה לא מפורשת

והסודות זורמים בהם כמו נחלים

תקווה למצוא את כל צבעי הקשת

תשאיר פה רושם טוב ותאסוף מילים

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים.

די! אני לא יכולה יותר!

לא יכולה לחיות יותר!

הנאצי הזה הורג אותי

זה אח שלי

השטן בכבודו ובעצמו

אין מילים לתאר את מה שהוא עושה

ורק בגלל שאני חלשה בית המשפט נתן לו לנצח

כי אני חולה ולא יכולה להגיע לבית המשפט

והכל כתוב בתיק!

אבל הם לא קראו!

2 עורכי דין ושופט!

האינפורמציה הייתה בתיק מול העיניים שלהם

ולא ראו כלום!

פשוט מחקו אותי

כי לא יכולתי להגיע לבית המשפט.

והוא עמד שם ושתק.

לא אכפת לו שיקברו אותי!

לא אכפת?

אכפת לו!

זה מה שהוא רוצה!

כי הוא רוצה את כל הירושה.

הוא כבר יודע שאני אובדנית

ואם אני אמות הוא יירש את הכל!

זה מה שיעשה אותו מאושר! הכסף והרכוש!

נתן לשופט להרוג אותי.

גם ברווחה כבר יודעים באיזה מצב אני נמצאת.

המליצו על עזרה דחופה.

אבל השופט לא קרא

הוא מחק את הבקשה (שמחכה כבר שנתיים וחצי!)

כי לא הגעתי, ואין לי ייצוג,

וגם כי אחי כמובן לא הביא את המסמכים הדרושים.

כתוב בתסקיר שנמצא בתיק:

"מצבה על פי תהום, פיסית, בריאותית, נפשית וכלכלית".

מה צריך יותר מזה כדי להבין שאני לא יכולה להגיע לבית משפט!

ושאני צריכה את העזרה דחוף!

והרווחה לא עוזרים כי התסקיר נמצא במחלקה השנייה באותו בנין.

ובטוח לאומי? תעשו לי טובה...

אין עם מי לדבר.

וזה כואב

זה כל כך כואב לי לחיות.

אתם יודעים מה זה להיות במיטה מתה מרעב ולא מסוגלת לקום להכין לי משהו לאכול?

ולבקש טובות מהשכנים?

יותר מזה אני לא אתאר.

אני מתביישת.

הכאב הנורא הוא בגלל השתיקה

הכל נעשה בשקט מאחורי הקלעים

מעט מאוד אנשים יודעים

ומי שיודע לא מוכן לנקוף אצבע.

אני גם לא יכולה לדבר חופשי בטלפון

כי הוא מאזין לי לטלפון.

לי, אני המפלצת שהוא צריך להעסיק בשבילה חוקר פרטי!

זה נשמע לכם פולני הסיפור הזה?

נכון, זה פולני.

אנחנו משפחה של ניצולי שואה.

וזה מה שההורים הורישו לנו.

הם עשו הכל כדי שיקרה אסון בסוף

הם עשו הכל כדי שלא אוכל לחיות.

ואני נאבקתי בפולניוּת.

נאבקתי בשטן הזה שבקרבי

מנסה לראות את האור בתוך החושך

יודעת שמלחמה זה רע

ששנאה לא מביאה דברים טובים

וניסיתי. הו כמה ניסיתי...

לדבר לליבו.

לא שירחם עלי חלילה.

אלא רק שיבדוק בתוך עצמו מה כואב לו כל כך

ולמה הוא שונא אותי.

שיבין שאני לא אשמה בכך שהוא לא קיבל אהבה מהוריו.

גם אני סבלתי מהם. אני גדלתי בגטו הזה להיות חולה

ולא אמרתי מילה.

נאבקתי כל חיי לתפקד כמו כולם

ולא ידעתי לומר מה אני מרגישה.

והייתי נכונה ודרוכה לכל דבר שרצו ממני

רק לרצות את כולם.

אני, אחותו הקטנה בכיתי כשהיה לו רע.

והוא לא ראה כלום.

והנבלה הזה כבר כמעט בן 60

ועוד לא הבין כלום.

אבל אל תדאגו

אני לא הולכת להתאבד מחר.

כי אני לא יכולה ללכת ולתת לו "לנצח"

לרשת הכל ולהתעשר על מותי.

הוא יהיה חייב להתעמת מול מה שעשה

ובשביל זה אני חייבת להוציא את הסיפור החוצה.

אני אנסה לשרוד עד שכולם ידעו.

כי איתו אי אפשר לדבר.

רק אם אחרים ידעו מה שעשה והוא יצטרך להסתכל להם בעיניים

רק אז, אולי הוא יהיה חייב להתעמת עם זה.

אני לא מתאבדת רק בגלל זה.

אבל אני לא יודעת כמה עוד אוכל לחיות

כמה אוכל לעמוד בסבל, ביסורים

להאבק על חיי.

זה יסורים כל כך קשים, ללא מנוחה.

אני לא מסוגלת לבקש תרומות.

עדיף לי למות ולא לבקש.

וכבר ביקשתי טובות בשנים האחרונות

זה גומר אותי כל פעם מחדש

כשאני צריכה לבקש עזרה.

לא מסוגלת.

בבקשה אל תתנו לי עצות מה לעשות.

כי זה הרבה יותר מסובך ממה שאתם חושבים.

אני לא יכולה לקבל עו"ד מ"שכר מצווה".

אני גם לא יכולה לקבוע פגישות.

לא יוצאת מהבית.

רק בבקשה תנו לי כוח.

איך שאתם יכולים.

תסלחו לי על ההתפרצות

זה לא אני בדרך כלל

אבל אני חייבת להוציא את זה החוצה.

_____________________________________________________________

אני חייבת שוב להגיד תודה ענקית

למלאך שלי, שמנסה לעשות הכל.

אבל גם הוא כבול

אני מעמידה אותו בסיטואציות קשות

אני צריכה לעזור לו לעזור לי ואין לי כוח.

כמה הוא כבר יכול לעשות?

כואב לי עליו.

בימים אילו מקיים בנק לאומי פרוייקט חברתי להענקת תרומות לעמותות שונות על פי הצבעות הגולשים. יש הרבה עמותות וכל המטרות חשובות. אבל אני רוצה לפנות אליכם בקריאה להצביע במיוחד לעמותה שמרכזת את הטיפול בניצולי שואה. למען שארית הפליטה שלא זכתה ליחס המגיע לה במשך שנים רבות. ועכשיו זו ההזדמנות האחרונה לעשות משהו עבור מי שעדיין חי.

אנא זיכרו! הניצולים, שהגיעו לכאן חסרי כל לאחר תלאות השואה, החלו כאן את דרכם מאפס ועל אף מצבם הירוד היוו חלק חשוב בבניית המדינה. נותר עוד חלק קטן מהם שחיים איתנו היום. אנשים שסוחבים איתם טראומות קשות, שעברו תלאות מרובות גם בניסיונותיהם להקים כאן בארצנו בית ומשפחה. וחלקם אף אושפזו בבתי חולים לחולי נפש עקב הטראומות שעברו במלחמה.

מספרם של הניצולים הולך ומתמעט. לרובם לא הספקנו לעזור. ב- 20-30 שנה הראשונות לאחר קום המדינה הייתה השתקה של מה שעברו הניצולים.

הם נחשבו גלותיים, ולא תאמו לדימוי הציוני החלוץ ה"חזק". גם יחס הגורמים המטפלים אל שארית הפליטה הושפע מהאווירה בציבור וזכויותיהם לא קיבלו תשומת לב. המודעות לחותם השואה במשפחות הניצולים החלה במדינה רק בשנות השבעים. מעט מידי ומאוחר מידי נעשו דברים למענם. בואו נמהר וניתן יד לאלה שנותרו.

בפרוייקט של בנק לאומי, ככל שעמותה מסוימת תקבל יותר לייקים היא תזכה לתרומה גדולה יותר. אני רוצה לפנות אליכם בקריאה להעניק כמה שיותר לייקים לעמותת אביב לניצולי שואה . אתם מוזמנים לצפות בסירטון ולהצביע. ניתן להצביע כל יום, פעם אחת ביום עד ה - 27.12.2010!

להלן מספר נתונים על מצבם של ניצולי השואה, מתוך המאמר:

 *********************************************************

מצבם של ניצולי השואה בישראל 

 מספרם של ניצולי השואה החיים בקרבנו הולך ומתמעט מדי שנה. על רקע הנתון הזה אפשר להבין עד כמה נחוץ וחשוב לשפר את התנאים ורמת החיים של הניצולים בשנותיהם האחרונות. מעבר לעובדה שמדובר באוכלוסייה מבוגרת, שלה בעיות אופייניות, ניצולי השואה סובלים מבעיות אחרות היחודיות להם. לעיתים ניכר כי על אף היותם של שרידי השואה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם היהודי וממדינת ישראל, הם אינם זוכים להתעניינות מספקת בכל הנוגע לצרכיהם המיוחדים.

מספרם של ניצולי השואה בישראל 

במחקר שערכו ג'ני ברודסקי ופרופסור סרג'יו דלפרגולה על ניצולי השואה בישראל הם מעריכים כי בשנת 2003 חיו בישראל  429,600 ניצולי שואה.  לנתונים המספריים הללו מצטרפים עוד 14,600 ניצולים שנולדו בשנת 1945.

יש לציין כי רוב היהודים שעזבו את ברית-המועצות לשעבר בין השנים 1989 ל-2003 נקלטו בישראל. רבים מהם ניצולי שואה, שמצבם הכלכלי קשה והם נזקקים לסיוע סוציאלי רב.

מצבם של ניצולי השואה בישראל

מהמחקר עולה כי בשנת 2003 חיו 176,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני או קרוב לו. מספר הניצולים שסובלים הן מקרבה לקו העוני והן מבעיות בריאותיות, פיזיות ו/או נפשיות והן מבעיות בתחזוקה ובחימום ביתם הגיע ל- 124,600.

כיצד משפיעה המצוקה הכלכלית על ניצולי השואה בישראל

ממחקר שערכו איילת ברג –ורמן וג'ני ברודסקי בשנת 2004 בנושא השפעת המצוקה הכלכלית של הזקנים על תנאי חייהם עולה כי 86,000 ניצולי שואה, לרבות יוצאי אגן הים התיכון, אינם יכולים להרשות לעצמם הוצאות על ביקורים או טלפונים לילדיהם. 107,000, המהווים 25% מכלל הניצולים נאלצים לבחור בין קניית מזון לבין קניית מוצרים חיוניים אחרים כגון תרופות. 34% מקרב ניצולי השואה בישראל נזקקים לעזרה בחימום דירתם בחורף.

ניצולים הזקוקים לסיעוד

לנוכח הגידול במספר הפונים לקבלת סיוע בשנים האחרונות ולנוכח התופעה הטבעית של הזדקנות הניצולים, ערך הג'וינט – מכון ברוקדייל, באוקטובר 2003 מחקר שנועד לתת אומדן על היקף האוכלוסייה הנזקקת בשנים הקרובות. המחקר בוצע בהתאם לבקשת אנשי הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל.

אומדן הניצולים הזכאים לשירותי סיעוד ברמה של 150% (כלומר: תוספת שעות סיעוד מהקרן) מוערך לשנת 2010 בכ- 150,000 איש.

 
ניצולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים

בינואר 1999 היו מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים 725 ניצולי שואה – כך עולה מעדותו של ד"ר זאב קפלן לפני הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של חולי הנפש ניצולי השואה המאושפזים בבתי-חולים לחולי נפש בישראל (ועדת-בזק).

מן הנתונים הללו עולה כי כ- 50% מכלל ניצולי השואה המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים הינם בני 70 ומעלה.

הרוב המכריע של ניצולי השואה המאושפזים, מאושפז לתקופות של למעלה משנתיים. 26% מהם מאושפזים יותר מ-15 שנה.

רוב המטופלים ניצולי השואה הנמצאים בשנות השישים לחייהם הינם חסרי משפחה או כל רשת חברתית אחרת שתתמוך בהם ותסייע להם. המאושפזים ניצולי השואה סובלים בדרך כלל משילוב של מצוקות גופניות, מנטליות, פסיכולוגיות וסוציאליות ולחלקם אף נכויות תפקודיות.

כבר בשנת 1991 העיר מבקר המדינה על הטיפול הלקוי בחוסים והצביע על היעדר פיקוח נאות על עבודתם של האפוטרופוסים. לטענת המבקר, יש צורך להדק את הפיקוח על האפוטרופוסים כדי לוודא שהם פועלים לטובת החוסים ולמנוע ניצול לרעה של החוסים, הזנחתם ואי-סיפוק צורכיהם. בביקורת שנערכה באוגוסט 2001 עלה שהליקויים לא תוקנו. ועדת-בזק הגישה המלצות לפתרון הבעיה, אך עד מועד סיום הביקורת הן לא יושמו.

מאי ובדצמבר 1999 פנתה מנכ"לית משרד המשפטים למנכ"לים של משרדי האוצר, העבודה והרווחה ומשרד הבריאות והפנתה את תשומת לבם לממצאי ועדת-בזק ולהמלצותיה. היא ציינה כי לא נעשה דבר ליישום המלצות הוועדה. בפברואר 2001 הודיע משרד האוצר למנכ"לית משרד המשפטים כי הטיפול בנושא הועבר לסגן הממונה על התקציבים באוצר. בבדיקה שנערכה במשרד האוצר לא נמצאו כל מסמכים המעידים שמשרד האוצר החל לטפל בנושא.בתשובת משרד האוצר למשרד מבקר המדינה בינואר 2002 הוא הודיע כי "גם אם היתה הסכמה על התוכנית, לא ברור מניין יימצא התקציב הניכר ליישומה".

דברי אריה ברנע, לשעבר יו"ר ארגון "לפיד" להנחלת לקחי השואה, כמעט כל השקעתה של מדינת ישראל בניצולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים היא ברמה של "תחזוקה בסיסית" כלומר: בעיקר מזון ותרופות. אשר לניצולים המאושפזים שנים רבות - לא נעשה ניסיון אמיתי לשקם אותם ולהחזירם לקהילה. רוב המאושפזים אינם זוכים לשום "מותרות" כמו למשל: מכשיר טלוויזיה בחדרם, שיכלו להקל במעט על סבלם המתמשך.

 *********************************************************

אנא כנסו, הצביעו, הפיצו בכל מקום אפשרי - בבלוג, בפייסבוק... רשמו לפניכם את הקישור והצביעו כל יום! כי זו אחריותנו כחברה לדאוג לאותם אנשים! אם מישהו רוצה, אני אשמח אם תשלחו לינק לתכנית "צינור לילה" כדי שיעלו את המודעות לפרוייקט, ואז אולי בנקים ו/או גופים אחרים ירתמו גם הם לפרוייקטים דומים (אני לא משתמשת בפייסבוק ולא מתמצאת).

כמו כן ניתן לתרום לעמותה באופן אישי באמצעות:
א.האתר "ישראל תורמת"
http://www.israeltoremet.org/amuta/580481638
 ב. באמצעות משלוח תרומה בדואר לת.ד. 201  נחלים  49950
 ג. באמצעות העברה בנקאית לעמותת "אביב לניצולי השואה" בנק מזרחי טפחות סניף 481 חשבון מספר 183577
 ד. לחץ כאן לתרום לעמותה בכרטיס אשראי

 תרומות לעמותה מוכרות לצורכי מס הכנסה ע"פ   סעיף  46 לפקודת מס הכנסה. ניתן לתרום לעמותה  ממעשר כספים.

את אבי הכרתי לפני כעשרים וחמש שנה. הייתי סטודנטית באוניברסיטה ועבדתי במשרה חלקית כמדריכה בצהרון לגיל הרך בשכונת מצוקה. מטרת הצהרון הייתה לתת לילדים שמסתובבים בחוץ או בבית חסרי מעש בשעות הצהריים מסגרת שבה היו גם משחקים והעשרה כללית.

אבי גדל במשפחה קשת יום. האם הייתה מפגרת והאב היה שיכור. כשאבי הגיע הוא היה כבן 5. הוא כמעט לא ידע לדבר והתרחק מבני אדם. צורת ההתייחסות שלו לילדים אחרים הייתה התנהגות של התגוננות ע"י תקיפה. מידי פעם הוא היה זורק אבן על ילד שהיה מתקרב אליו. הוא גם לא ידע איך להייחס לצעצועים, לא ידע בכלל לשחק. כי בבית לא היו צעצועים בכלל. הצהרון היה מלא במשחקים והוא היה נוהג לזרוק ולשבור.

ביום הראשון כשראינו אותו ואת אימו היה ברור שמדובר בילד טעון טיפוח שלא קיבל חום בבית. למעשה הרמה ההתפתחותית שלו הייתה כשל ילד בן שנתיים(לא על פי אבחון מקצועי אלא על פי התרשמות), שכבר הספיק ללמוד שהעולם סביבו עוין. אני ורכזת הצהרון, שהייתה במקצועה גננת בשכונת יוקרה, ראינו ילד מתוק שבא מבית מוזנח, והבנו שיש להתייחס אליו כאל ילד בן שנתיים. אני הבנתי שאם צורת ההתייחסות שלו לעולם הייתה זריקת אבנים, הוא כנראה ילד מוכה שזקוק לחום ואהבה ולכך שיוחזר לו האמון בבני אדם. ולכן יש להתייחס אליו בזהירות רבה. היה צריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק כדי שלא ישבור דברים ויכה ילדים. וללמד אותו כיצד להתנהג כמו שמלמדים ילד בן שנתיים. לא כעסנו ולא צעקנו עליו, ובודאי שלא הענשנו אותו.

כעבור מספר ימים הגיעה מדריכה חדשה שלא הכירה אותו וברגע שראתה אותו גורם נזק למשחק, כעסה עליו והורתה עליו לצאת החוצה.

את הארוע הזה אני לעולם לא אשכח. ובמיוחד את פניו באותם רגעים. הוא לא הגיב, לא אמר דבר אלא מייד יצא וברח משם בצעדים מהירים, בפנים מוכות עלבון, אבל היה משהו גאה בהליכתו. פניו ואופן הליכתו כאילו אמרו: "אתם לא רוצים אותי, אז לא צריך"! ילד קטן שלא הבין שעשה דבר אסור ונענש. מן הסתם היה רגיל לקבל עונשים בביתו. אחר כך למדנו לדעת שהיה מקבל מכות מאביו השיכור.

אני והרכזת מייד רצנו אליו כדי להחזירו למועדונית, אבל הוא ברח וזרק אבנים. הוא פחד מאיתנו ואנחנו רק רצינו לחבק אותו. כל הילדים הצטרפו למרדף בשמחה רבה מה שגרם לו לפחד עוד יותר ולברוח ביתר מרץ. בסופו של דבר הרכזת הצליחה לשכנעו לעצור ולתת לה להתקרב אליו. היא הרימה אותו וחיבקה אותו. נתנו לו להבין שאנחנו לא כועסים, אלא רוצים רק לחבק אותו. וכמובן שהסברנו למדריכה החדשה במה מדובר ואיך לנהוג כלפיו.

אחרי המקרה הזה הרכזת והמדריכה השנייה לא חיבקו אותו יותר. כך מן הסתם נהוג בגנים. הגננת לא מרימה ומחבקת ילדים כי צריך לשמור על גבולות. זה אף פעם לא נאמר, אבל כך התנהגה הגננת. אני בכל אופן, לא יכולתי לסרב לצורך של הילד המתוק הזה להיות נאהב והתאהבתי בו. והוא רצה שוב להיות על הידיים. כשהוא ראה שאני נכונה להרימו, הוא לא עזב אותי לרגע. בדרך כלל הוא היה מגיע למועדונית בשעה מאוחרת כי לא היה לו מושג מתי להגיע. הוא היה מגיע אחרי ששוטט לבדו בשכונה ללא כל השגחה. הוא גם לא ידע באילו ימים המועדונית פועלת. פשוט היה מגיע מידי פעם ומוצא אותנו.

כשהיה מגיע, בדרך כלל אני הייתי עסוקה בפעילות כלשהי עם הילדים. הוא היה מושך בכתפי ואומר: "הנה אני!" זו הייתה דרכו לומר שלום. ומייד ביקש את תשומת ליבי. ואני הייתי צריכה איכשהו לתמרן בינו לבין האחרים. הייתי מרימה אותו על הידיים די הרבה ועושה לו סלטות באויר שהיה נהנה מהן מאוד. ואחריו גם הילדים האחרים רצו לעשות סלטות.

פעם בשבוע צפינו בטלויזיה בתכנית רגע ודודלי. כשהיינו צופים בטלויזיה הוא היה על ברכי. לא הסכים לרדת. אני הבנתי שכנראה החום והחיבוקים שלי היו החיבוקים היחידים שקיבל אי פעם. הוא היה חי בעולם עוין ואצלי מצא פינה של ביטחון ואהבה.

שמתי לב שהוא לא יודע לקרא לדברים בשמם. פעם אחת כשבטלויזיה היה שטיח הוא פתאום אמר לי בשמחה: "שטיח"! מישהו בטלויזיה אמר "שטיח" ואז הוא למד. גילה דבר חדש. כי לא ראה שטיח קודם לכן ולא ידע איך קוראים לזה. מידי פעם לימדתי אותו מילה נוספת. ופה ושם היה אפשר לשחק איתו רק לבדו  משום שעוד לא הגענו לשלב של משחק בחברת ילדים אחרים.  וגם זה היה לדקות ספורות בלבד.

היו פעמים שאבי נעלם מהבית ולאחר זמן רב היו מוצאים אותו. התברר שהוא משוטט לבדו בשכונה, גונב אוכל מדוכנים במרכז, ואיש אינו יודע היכן הוא ומתי יגיע. המשפחה הייתה מטופלת על ידי הרווחה, כך שאנחנו לא התערבנו.

לקראת סוף השנה, כמה ימים לפני חופשת הקיץ הודענו לילדים שביום ג' בשבוע הבא זו תהיה הפעם האחרונה ואחר כך המועדונית תהיה סגורה. אבי לא היה באותו יום, וכנראה פספס עוד כמה ימים. אני לא זוכרת בדיוק. אבל גם אם אמרתי לו שהמועדונית עומדת להסגר, הוא בודאי לא הבין מה זה "יום שלישי" ומתי זה. מאוד חששתי שיום אחד הוא יבוא וימצא את המועדונית סגורה בלי לדעת למה. ואכן זה קרה. הוא לא הגיע גם ביום האחרון. ואני תארתי לעצמי שהוא בטח ממשיך לבוא כשיוצא לו אבל מוצא דלת נעולה.

ליבי נשבר. הבנתי שגרמתי לו עוול נוראי. אני כנראה הייתי האדם היחיד שנתן לו חום ונטשתי אותו. לא ידעתי היכן הוא גר ובאותם ימים הייתי חולה ולא יכולתי לאתר אותו. וכך זה הסתיים.

כעבור כחצי שנה - שנה עברתי בשכונה וראיתי אותו. מייד קראתי לו בשמחה אבל הוא נעצר, שמר מרחק ולא הגיב. אחיו הקטן שהיה איתו רץ לקראתי בשמחה. וזה היה די מוזר, משום שכמעט לא הכיר אותי. אני זוכרת שבתקופת המועדונית ראיתי את האח הקטן יום אחד בעגלה עם אימו. הוא היה בן שנתיים בערך. זבובים התעופפו סביב פניו, מן הסתם אחרי שאכל משהו מתוק. והוא לא הגיב, היה אפאתי. כאילו שלמד לחיות עם הזבובים על פניו. ודווקא הוא זכר אותי ורץ לקראתי. אבל את אבי לא הצלחתי לדובב ולקרב אלי.

מאז עברו שנים. היום אבי צריך להיות בגיל 30 ומשהו. מידי פעם אני נזכרת בו וחושבת עליו. אני כל כך רוצה לדעת מה עבר עליו, מה נהיה ממנו. כשהכרתי אותו חשבתי בליבי - הילד הזה יגדל להיות עבריין. מה כבר מחכה לו כאן? מי ידאג לתת לו אהבה וללמד אותו נורמות חברתיות מקובלות? הוא בטח יגדל וילמד לשכלל את טכניקות ההגנה שלו מפני העולם ואיך לשרוד על ידי גניבות ואלימות. אבל כשיהיה בוגר, כבר לא יתייחסו אליו כאל ילד טעון טיפוח. אף אחד כבר לא יבין שזה מה שהחיים לימדו אותו. והוא ישלם את מחיר החברה שאינה יודעת לטפח את ענייה.

ואני כנראה לעולם לא אדע מה עלה בגורלו.    

***********************************************************************************

ערב ראש השנה האחרון היה דומה לשנים קודמות אבל היה בו משהו חריג.  באויר מרחפות מילים כמו "חשבון נפש", "סליחה", "הארה", "אור", התחדשות", מוות". משהו מוזר קרה לי בחודשיים שלפני ראש השנה, מעין צירוף מקרים שמביא אותי להתיחסות חדשה לראש השנה. שאלות על סוף והתחלה חדשה.

לאחרונה אני נזכרת בכל מיני אירועים מהעבר. הכל כואב, אין זיכרונות טובים. אני רוצה להפסיק לזכור. רוצה למלא את החלל במוח ובלב במשהו טוב. אבל לא מוצאת... אני שורדת מיום ליום, חיה רק בשביל לסיים איזו משימה. זה לא מספיק בשביל להפיח בי רוח חיים. אתם מכירים את המצב הזה שכאילו כל הדם אוזל מהגוף? שהגוף מתרוקן מאנרגיות והופך להיות כמו שק תפוחי אדמה? אין כוח לזוז. שיתוק. ככה אני כבר כ-5 שנים. חולה, כמעט לא מתפקדת, חיה על תרופות. הכל כואב, עייפות בלתי פוסקת, חרדות יומיומיות והתמודדויות בלתי אפשריות עם בעיות חיים מכל הכיוונים.

לפני מספר חודשים, כבר תיכננתי את מותי לתחילת אוגוסט האחרון. הבנתי שיותר לא אוכל להחזיק מעמד. הגעתי לנקודת קצה. ואז עלתה בי מחשבה על עוד נסיון אחד לעשות משהו שבחיים לא הייתי חושבת עליו. חשבתי שאולי הפתרון הוא לאשפז את עצמי במוסד פסיכיאטרי. כי בסה"כ אני גם בדיכאון וחרדות קשות. וחשבתי שאולי שם תהיה הקשבה לסיפורי, אולי סוף סוף מישהו יבין מה קורה איתי, ויבין מה צריך לעשות. אולי אני צריכה לרדת למקום עוד יותר נמוך ממה שאני נמצאת כדי לעלות למעלה. כי בהסתגרות שלי, אף אחד לא מבין.  אף אחד מאלה שאמורים להבין. אף אחד לא רואה אותי באמת. ושם, בבית החולים אי אפשר להסתיר. הכל חשוף. ולרופאים יש יותר זמן לדבר עם המטופלים בניגוד לרופאים בקופת חולים שאין להם זמן לדבר מילה.

אישפוז במוסד פסיכיאטרי זה בשבילי לרדת למקום הכי נמוך שאפשר. כי שם כבר אין לאדם שום שליטה על חייו. שם צריך לתת הסבר שישמע רציונאלי לכל דבר קטן שמבקשים. אין לי מושג בדיוק מה קורה שם, אבל כך לפחות אני מניחה. אם לא יבינו למה אני צריכה דבר זה או אחר, לא ינסו לעזור להשיגו. ויותר מזה, יזלזלו וייחסו זאת ל"מחלה".  איבוד השליטה הטוטאלי הזה על חיי זה הדבר שהכי מפחיד אותי. המחלות שאני סובלת מהן הן לא מחלות קונבנציונאליות. רוב הרופאים לא מכירים, לא מבינים, מזלזלים. ולכן להתאשפז זה משהו שלא בא בחשבון. אני לא אעמוד בזה. אז שוב חזרתי לנקודת המוצא. האלטרנטיבה היחידה היא למות. במילא מאוחר מידי.

אלה היו מחשבותי לפני כמה חדשים.

אבל אז, בתוך השקט הסוער שאני חיה בו, קצת לפני ראש השנה, פתאום צלצול טלפון. הטלפון בביתי מצלצל מעט מאוד לאחרונה, כי קשרים רבים נותקו. אני יותר ויותר מסתגרת. והרבה פעמים לא עונה. בעיקר אם זה מספר לא מזוהה או מספר מזוהה שאני מרגישה שלא אוכל לדבר עם המטלפן. הפעם בכל זאת עניתי. זה היה  קול  מן העבר, לקח זמן עד שזיהיתי אותו. הוא לא עזר לי לזהותו מייד. אבל זה היה קול שעשה לי כל כך טוב לשמוע. הוא רצה לדעת מה קורה. נדמה לי שהדמעות התחילו לזלוג די מהר. המועקה הנוראית שחסמה את החזה שלי, כאילו התחילה להינמס. ידעתי שאני יכולה לבטוח בו. בשנים האחרונות, בתוך מאבקי ההשרדות שלי, נתקלתי במוצצי דם שלחמם הוא מחולשתם של אנשים. ופתאום לשמוע אותו, זה היה כמו לשמוע מלאך. ברגע הכי קשה. 

[.............עריכה.................. ]אבל איך אוכל לפגוש אותו עכשיו.  אני לא במצב נפשי ופיסי ..עריכה... אני חיה בכאוס. אמרתי לו על זה כמה מילים. הכנתי אותו. אבל זה לא היה חשוב לו. הוא רק רצה לעזור. מייד נחלץ לעזרה. מאז הוא התקשר יום יום כדי לקבוע פגישה בביתי, לעשות רשימה מה אני צריכה, ולהתחיל לפעול. אבל אני כל פעם הייתי דוחה את הפגישה. כי אני לא יכולה שהוא יראה אותי ואת הבית במצבי. זה לא נראה טוב, בלשון המעטה. אבל הוא היה מוכן לחכות אפילו לילה שלם עד שאהיה מוכנה. הוא הגיע ממרחק של כשעה נסיעה וחיכה ברכב שעתיים עד שהסכמתי שיעלה. הוא נסע כבר כמה פעמים מרחוק כדי להביא לי תרופות, ולסדר כמה דברים. לקח על עצמו לסדר לי את החיים. וכל הזמן הוא אומר: "עוד שנה תהיי מלכה, אני מבטיח לך!"

הוא אדם עסוק מאוד ואני משתדלת לא להטריד אותו יותר מידי. אבל הוא אומר שמטריד אותו שאני לא מתקשרת. הוא מחכה כבר שאודיע לו שאפשר להיפגש ולהזיז דברים.

אני באמת לא רגילה לאנשים כאלה. אנשים לא לוקחים על עצמם להתגייס למעני. אני אדם שלא יודע לקבל עזרה. אבל האיש הזה הוא מלאך. אין לי מילה אחרת להגדיר אותו.

הוא נתן לי זריקת כוח. להחזיק מעמד איכשהו עוד קצת. בינתיים. זה לא קל, אני עדיין בנפילה קשה. אבל מרגישה כבר לא לגמרי לבד. לפעמים קצת זזה יותר. חשה איזו רוח גבית קלה. בערב ראש השנה למשל, הוא גרם לי לעשות משהו שלא הייתי מסוגלת.

אחרי השיחה הראשונה איתו, שהיתה כאמור קצת לפני ראש השנה, התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא חשבתי. אולי איזו יד מכוונת שלחה לי אותו? אולי אבי ז"ל דואג לי מלמעלה והוא זה ששלח אותו? איך זה שהאיש הנפלא הזה הופיע דווקא עכשיו? רגע לפני הסוף...

האם נשמות המתים הקרובים אלינו איתנו???

האם יש להן כח להשפיע על חיינו???

 אולי זה אומר שאני באמת השתגעתי??? 

מה קורה פה לעזאזל???

אני לא אדם מאמין. אני חילונית ולא מאמינה באלוהים. די הרבה שנים אני "עובדת" על עצמי, מנסה להבין את העולם ונכנסתי גם לתורות של העידן החדש. מנסה ללמוד לשנות את דרכי, להתמודד עם הפחדים בדרך לשינוי. מנסה להאחז בדברים כלשהם שנחשבים כמביאים אור לחיים. ולו כדי לשרוד עד שאסיים את המשימה שלי כאן. אני נעה בין מחשבות על מוות למחשבות על רוחניות ועל מסע החיים וייעוד.

אם אצליח לממש את המשימות שהצבתי לי , מבחינתי אז אוכל לפרוש תוך השלמה כלשהי. בעבר היו לי הרבה תכניות לעשייה ולתרומה, יש לי כישורים שבוזבזו לגמרי כל חיי, ובשנים קודמות הייתה לי תקווה כלשהי שאם עברתי כל כך הרבה סבל בשביל ללמוד את כל מה שאני יודעת היום, מוות בשלב הזה יהיה בזבוז משווע. כי מסע היסורים של חיי לימד אותי כל כך הרבה. סבל שכמעט לא היה בו שום טוב, חייבים להשתמש בו, לעשות עם זה משהו, להשאיר משהו לעולם. אם הייתי יודעת שעד עכשיו זה מה שיהיה, כבר היה עדיף לי לצאת מהסיפור הזה מזמן. לא היה שום טעם לעבור את מסכת היסורים הזו עוד שנים כל כך רבות.

מצד שני, יכול להיות, שאם אשרוד עד שוך הסערה שוב יהיה לי רצון לחיות. אין לי מושג. כרגע אני רוצה לסיים 2 משימות, להשאיר לפחות משהו אחרי שיתן משמעות למסע שעברתי ולמות.

והמלאך הזה שנכנס אל חיי עכשיו, נוסך בי איזו תקווה קלושה, פתח לקרן אור שאולי בסופו של דבר אצליח להשאיר משהו לעולם.