ואהבת לאדם כמוך

לוחמים יקרים,

כשאני קוראת ושומעת את סיפוריכם, אני קולטת שהיום הזה הוא לא רק יום של שכול ואבדן, לא רק יומן של המשפחות השכולות שאנו בוכים עימן.

זהו גם יומם של לוחמים, מאות אלפי חיילים שהיו שם בכל המלחמות ליד אותם חללים וחזרו הבייתה בלעדיהם.

נפל בחלקכם לחוות חוויות מעולם אחר. עולם של מלחמת השרדות שבו כל החוקים משתנים. המוות היה כפסע מכם, הדם והאש היו חלק מהנוף.

חוויתם אחוות לוחמים, אחווה שאינה מבדילה בין דם לדם. דמם של חילונים ובני ישיבות, יהודים ודרוזים, מזרחיים ואשכנזים היה לדם אחד טהור, בתוך טומאה של מלחמה ושינאה. היבטתם בעיני האויב ויריתם. כי ידעתם ששם, מותר וצריך להרוג. שם, ערך החיים מקדש את המוות.

שם למדתם על יאוש ועל תקווה , ונתתם מקום לתפילה.

חזרתם הבייתה נושאים עמכם את הפצעים והאבק, לחיים השוקקים שממשיכים כרגיל. עד יום הזיכרון הבא או המלחמה הבאה. אבל אותן חוויות שקעו בכם והפכו להיות חלק מהווייתכם.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום המלחמות.  האבדן והשכול מתערבבים בפצעים שחיים בקירבכם, בפצעים שלא ממש מגלידים.

ואני שואלת אתכם, לוחמים יקרים, מה אתם לוקחים איתכם משם חוץ מהכאב?

האם הבנתם משהו מהטרוף הזה?

ולמה צריך מלחמות?

================================================================= 

 וכשעוסקים במלחמות ובמוות כדאי גם להקשיב לשיר "ים הרחמים" של קובי אפללו שמושמע ביום הזכרון אבל עוסק בעיקר בחיים. השיר הזה מאוד מרגש אותי (תודה לנ*גה שנתנה לי את הלינק לשיר).

(תלחצו על כותרת השיר) 

ים הרחמים

מילים ולחן: קובי אפללו

אם החיים הם חידה, לא מפורשת

והסודות זורמים בהם, כמו נחלים

מנסים למצוא את כל צבעי הקשת

עובדים קשה לבנות פה משהו במילים

ואתה חי בזמן זמני ספור בלוח

ומקווה לשתות את החיים עד תום.

ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח

ועל הדרך להגשים איזה חלום

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים

אם השנים חולפות מהר ולא הספקת

ולא נשאר מהן יותר מזיכרון

היית איש חשוב ענק אך התפוגגת

והשתדלת להשלים עם השעון

אם החיים הם חידה לא מפורשת

והסודות זורמים בהם כמו נחלים

תקווה למצוא את כל צבעי הקשת

תשאיר פה רושם טוב ותאסוף מילים

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים.

גם בתוך הרשע, הטירוף והאיוולת

המבעירים את ההמון,

אי שם מתעוררים ניצוצות

של אהבת אמת ואנושיות,

של חמלה ושל חסד.

____________________________

איך יוכלו האהבות הקטנות

לחבור לאלומה מאירה

להאיר את האיוולת במערומיה

האם יש מועד לפריחתן?

************************************************

נכתב בהשראת הסרט "המשורר" על אהבה בימי מלחמת העולם השנייה.

בהמשך לפוסט הזה אני מביאה לכם עידכון שקיבלתי במייל. אתם מוזמנים להצטרף ולשלוח לחברים.

מאחר וכבר היה דיון בפוסט הקודם, אני מפנה אתכם לתגובות שהיו שם לפני שאתם מגיבים כאן.

יום ד', כ"ב בטבת  התשע"א 29.12.2010                                  המאבק לחלוקה צודקת של הרווחים מהגז    הודעה לתקשורת  בשעה שפעילי "פורום פעולה אזרחית" יפגינו נגד הכניעה ללחצי חברות הגז בעת הופעתו של פרופ' איתן ששינסקי באוניברסיטה העברית הערב, יופיע הרב מלכיאור בכנס פעילי המאבק בבאר שבע        בעקבות הדיווחים על כניעתה של ועדת ששינסקי למסע הלחצים, ההסתה והאיומים של חברות האנרגיה, יגיעו היום עשרות פעילי "פורום פעולה אזרחית" בירושלים למחות בעת הרצאתו של פרופסור איתן ששינסקי באוניברסיטה העברית. באותה השעה ישתתף הרב מיכאל מלכיאור, מייסד "פורום פעולה אזרחית", בכנס פעילים באוניברסיטת בן גוריון, בהשתתפות סטודנטים ותושבי באר שבע והסביבה שהתגייסו למאבק על העלאת חלקו של הציבור ברווחים מאוצרות הטבע בישראל. בינתיים, נערך מטה המאבק של פורום פעולה אזרחית להגברת פעילות המחאה  בשבועות הבאים.     לפרטים נוספים נמרוד בוכמן 050-7441006               israel-restart.com           דוא"ל: [email protected]  טלפון: 050-7441006 begin_of_the_skype_highlighting              050-7441006      end_of_the_skype_highlighting כתובת:  אנו פועלים מהבית ומבתי קפה. ברגע שנתמקם במקום מסודר  נפרסם את כתובתו ברבים. תודה וסליחה על אי הנוחות.

להסרה מרשימת התפוצה לחץ/י כאן
If you prefer not to receive future email communications from us, please unsubscribe here

בימים אילו מקיים בנק לאומי פרוייקט חברתי להענקת תרומות לעמותות שונות על פי הצבעות הגולשים. יש הרבה עמותות וכל המטרות חשובות. אבל אני רוצה לפנות אליכם בקריאה להצביע במיוחד לעמותה שמרכזת את הטיפול בניצולי שואה. למען שארית הפליטה שלא זכתה ליחס המגיע לה במשך שנים רבות. ועכשיו זו ההזדמנות האחרונה לעשות משהו עבור מי שעדיין חי.

אנא זיכרו! הניצולים, שהגיעו לכאן חסרי כל לאחר תלאות השואה, החלו כאן את דרכם מאפס ועל אף מצבם הירוד היוו חלק חשוב בבניית המדינה. נותר עוד חלק קטן מהם שחיים איתנו היום. אנשים שסוחבים איתם טראומות קשות, שעברו תלאות מרובות גם בניסיונותיהם להקים כאן בארצנו בית ומשפחה. וחלקם אף אושפזו בבתי חולים לחולי נפש עקב הטראומות שעברו במלחמה.

מספרם של הניצולים הולך ומתמעט. לרובם לא הספקנו לעזור. ב- 20-30 שנה הראשונות לאחר קום המדינה הייתה השתקה של מה שעברו הניצולים.

הם נחשבו גלותיים, ולא תאמו לדימוי הציוני החלוץ ה"חזק". גם יחס הגורמים המטפלים אל שארית הפליטה הושפע מהאווירה בציבור וזכויותיהם לא קיבלו תשומת לב. המודעות לחותם השואה במשפחות הניצולים החלה במדינה רק בשנות השבעים. מעט מידי ומאוחר מידי נעשו דברים למענם. בואו נמהר וניתן יד לאלה שנותרו.

בפרוייקט של בנק לאומי, ככל שעמותה מסוימת תקבל יותר לייקים היא תזכה לתרומה גדולה יותר. אני רוצה לפנות אליכם בקריאה להעניק כמה שיותר לייקים לעמותת אביב לניצולי שואה . אתם מוזמנים לצפות בסירטון ולהצביע. ניתן להצביע כל יום, פעם אחת ביום עד ה - 27.12.2010!

להלן מספר נתונים על מצבם של ניצולי השואה, מתוך המאמר:

 *********************************************************

מצבם של ניצולי השואה בישראל 

 מספרם של ניצולי השואה החיים בקרבנו הולך ומתמעט מדי שנה. על רקע הנתון הזה אפשר להבין עד כמה נחוץ וחשוב לשפר את התנאים ורמת החיים של הניצולים בשנותיהם האחרונות. מעבר לעובדה שמדובר באוכלוסייה מבוגרת, שלה בעיות אופייניות, ניצולי השואה סובלים מבעיות אחרות היחודיות להם. לעיתים ניכר כי על אף היותם של שרידי השואה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם היהודי וממדינת ישראל, הם אינם זוכים להתעניינות מספקת בכל הנוגע לצרכיהם המיוחדים.

מספרם של ניצולי השואה בישראל 

במחקר שערכו ג'ני ברודסקי ופרופסור סרג'יו דלפרגולה על ניצולי השואה בישראל הם מעריכים כי בשנת 2003 חיו בישראל  429,600 ניצולי שואה.  לנתונים המספריים הללו מצטרפים עוד 14,600 ניצולים שנולדו בשנת 1945.

יש לציין כי רוב היהודים שעזבו את ברית-המועצות לשעבר בין השנים 1989 ל-2003 נקלטו בישראל. רבים מהם ניצולי שואה, שמצבם הכלכלי קשה והם נזקקים לסיוע סוציאלי רב.

מצבם של ניצולי השואה בישראל

מהמחקר עולה כי בשנת 2003 חיו 176,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני או קרוב לו. מספר הניצולים שסובלים הן מקרבה לקו העוני והן מבעיות בריאותיות, פיזיות ו/או נפשיות והן מבעיות בתחזוקה ובחימום ביתם הגיע ל- 124,600.

כיצד משפיעה המצוקה הכלכלית על ניצולי השואה בישראל

ממחקר שערכו איילת ברג –ורמן וג'ני ברודסקי בשנת 2004 בנושא השפעת המצוקה הכלכלית של הזקנים על תנאי חייהם עולה כי 86,000 ניצולי שואה, לרבות יוצאי אגן הים התיכון, אינם יכולים להרשות לעצמם הוצאות על ביקורים או טלפונים לילדיהם. 107,000, המהווים 25% מכלל הניצולים נאלצים לבחור בין קניית מזון לבין קניית מוצרים חיוניים אחרים כגון תרופות. 34% מקרב ניצולי השואה בישראל נזקקים לעזרה בחימום דירתם בחורף.

ניצולים הזקוקים לסיעוד

לנוכח הגידול במספר הפונים לקבלת סיוע בשנים האחרונות ולנוכח התופעה הטבעית של הזדקנות הניצולים, ערך הג'וינט – מכון ברוקדייל, באוקטובר 2003 מחקר שנועד לתת אומדן על היקף האוכלוסייה הנזקקת בשנים הקרובות. המחקר בוצע בהתאם לבקשת אנשי הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל.

אומדן הניצולים הזכאים לשירותי סיעוד ברמה של 150% (כלומר: תוספת שעות סיעוד מהקרן) מוערך לשנת 2010 בכ- 150,000 איש.

 
ניצולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים

בינואר 1999 היו מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים 725 ניצולי שואה – כך עולה מעדותו של ד"ר זאב קפלן לפני הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של חולי הנפש ניצולי השואה המאושפזים בבתי-חולים לחולי נפש בישראל (ועדת-בזק).

מן הנתונים הללו עולה כי כ- 50% מכלל ניצולי השואה המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים הינם בני 70 ומעלה.

הרוב המכריע של ניצולי השואה המאושפזים, מאושפז לתקופות של למעלה משנתיים. 26% מהם מאושפזים יותר מ-15 שנה.

רוב המטופלים ניצולי השואה הנמצאים בשנות השישים לחייהם הינם חסרי משפחה או כל רשת חברתית אחרת שתתמוך בהם ותסייע להם. המאושפזים ניצולי השואה סובלים בדרך כלל משילוב של מצוקות גופניות, מנטליות, פסיכולוגיות וסוציאליות ולחלקם אף נכויות תפקודיות.

כבר בשנת 1991 העיר מבקר המדינה על הטיפול הלקוי בחוסים והצביע על היעדר פיקוח נאות על עבודתם של האפוטרופוסים. לטענת המבקר, יש צורך להדק את הפיקוח על האפוטרופוסים כדי לוודא שהם פועלים לטובת החוסים ולמנוע ניצול לרעה של החוסים, הזנחתם ואי-סיפוק צורכיהם. בביקורת שנערכה באוגוסט 2001 עלה שהליקויים לא תוקנו. ועדת-בזק הגישה המלצות לפתרון הבעיה, אך עד מועד סיום הביקורת הן לא יושמו.

מאי ובדצמבר 1999 פנתה מנכ"לית משרד המשפטים למנכ"לים של משרדי האוצר, העבודה והרווחה ומשרד הבריאות והפנתה את תשומת לבם לממצאי ועדת-בזק ולהמלצותיה. היא ציינה כי לא נעשה דבר ליישום המלצות הוועדה. בפברואר 2001 הודיע משרד האוצר למנכ"לית משרד המשפטים כי הטיפול בנושא הועבר לסגן הממונה על התקציבים באוצר. בבדיקה שנערכה במשרד האוצר לא נמצאו כל מסמכים המעידים שמשרד האוצר החל לטפל בנושא.בתשובת משרד האוצר למשרד מבקר המדינה בינואר 2002 הוא הודיע כי "גם אם היתה הסכמה על התוכנית, לא ברור מניין יימצא התקציב הניכר ליישומה".

דברי אריה ברנע, לשעבר יו"ר ארגון "לפיד" להנחלת לקחי השואה, כמעט כל השקעתה של מדינת ישראל בניצולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים היא ברמה של "תחזוקה בסיסית" כלומר: בעיקר מזון ותרופות. אשר לניצולים המאושפזים שנים רבות - לא נעשה ניסיון אמיתי לשקם אותם ולהחזירם לקהילה. רוב המאושפזים אינם זוכים לשום "מותרות" כמו למשל: מכשיר טלוויזיה בחדרם, שיכלו להקל במעט על סבלם המתמשך.

 *********************************************************

אנא כנסו, הצביעו, הפיצו בכל מקום אפשרי - בבלוג, בפייסבוק... רשמו לפניכם את הקישור והצביעו כל יום! כי זו אחריותנו כחברה לדאוג לאותם אנשים! אם מישהו רוצה, אני אשמח אם תשלחו לינק לתכנית "צינור לילה" כדי שיעלו את המודעות לפרוייקט, ואז אולי בנקים ו/או גופים אחרים ירתמו גם הם לפרוייקטים דומים (אני לא משתמשת בפייסבוק ולא מתמצאת).

כמו כן ניתן לתרום לעמותה באופן אישי באמצעות:
א.האתר "ישראל תורמת"
http://www.israeltoremet.org/amuta/580481638
 ב. באמצעות משלוח תרומה בדואר לת.ד. 201  נחלים  49950
 ג. באמצעות העברה בנקאית לעמותת "אביב לניצולי השואה" בנק מזרחי טפחות סניף 481 חשבון מספר 183577
 ד. לחץ כאן לתרום לעמותה בכרטיס אשראי

 תרומות לעמותה מוכרות לצורכי מס הכנסה ע"פ   סעיף  46 לפקודת מס הכנסה. ניתן לתרום לעמותה  ממעשר כספים.

את אבי הכרתי לפני כעשרים וחמש שנה. הייתי סטודנטית באוניברסיטה ועבדתי במשרה חלקית כמדריכה בצהרון לגיל הרך בשכונת מצוקה. מטרת הצהרון הייתה לתת לילדים שמסתובבים בחוץ או בבית חסרי מעש בשעות הצהריים מסגרת שבה היו גם משחקים והעשרה כללית.

אבי גדל במשפחה קשת יום. האם הייתה מפגרת והאב היה שיכור. כשאבי הגיע הוא היה כבן 5. הוא כמעט לא ידע לדבר והתרחק מבני אדם. צורת ההתייחסות שלו לילדים אחרים הייתה התנהגות של התגוננות ע"י תקיפה. מידי פעם הוא היה זורק אבן על ילד שהיה מתקרב אליו. הוא גם לא ידע איך להייחס לצעצועים, לא ידע בכלל לשחק. כי בבית לא היו צעצועים בכלל. הצהרון היה מלא במשחקים והוא היה נוהג לזרוק ולשבור.

ביום הראשון כשראינו אותו ואת אימו היה ברור שמדובר בילד טעון טיפוח שלא קיבל חום בבית. למעשה הרמה ההתפתחותית שלו הייתה כשל ילד בן שנתיים(לא על פי אבחון מקצועי אלא על פי התרשמות), שכבר הספיק ללמוד שהעולם סביבו עוין. אני ורכזת הצהרון, שהייתה במקצועה גננת בשכונת יוקרה, ראינו ילד מתוק שבא מבית מוזנח, והבנו שיש להתייחס אליו כאל ילד בן שנתיים. אני הבנתי שאם צורת ההתייחסות שלו לעולם הייתה זריקת אבנים, הוא כנראה ילד מוכה שזקוק לחום ואהבה ולכך שיוחזר לו האמון בבני אדם. ולכן יש להתייחס אליו בזהירות רבה. היה צריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק כדי שלא ישבור דברים ויכה ילדים. וללמד אותו כיצד להתנהג כמו שמלמדים ילד בן שנתיים. לא כעסנו ולא צעקנו עליו, ובודאי שלא הענשנו אותו.

כעבור מספר ימים הגיעה מדריכה חדשה שלא הכירה אותו וברגע שראתה אותו גורם נזק למשחק, כעסה עליו והורתה עליו לצאת החוצה.

את הארוע הזה אני לעולם לא אשכח. ובמיוחד את פניו באותם רגעים. הוא לא הגיב, לא אמר דבר אלא מייד יצא וברח משם בצעדים מהירים, בפנים מוכות עלבון, אבל היה משהו גאה בהליכתו. פניו ואופן הליכתו כאילו אמרו: "אתם לא רוצים אותי, אז לא צריך"! ילד קטן שלא הבין שעשה דבר אסור ונענש. מן הסתם היה רגיל לקבל עונשים בביתו. אחר כך למדנו לדעת שהיה מקבל מכות מאביו השיכור.

אני והרכזת מייד רצנו אליו כדי להחזירו למועדונית, אבל הוא ברח וזרק אבנים. הוא פחד מאיתנו ואנחנו רק רצינו לחבק אותו. כל הילדים הצטרפו למרדף בשמחה רבה מה שגרם לו לפחד עוד יותר ולברוח ביתר מרץ. בסופו של דבר הרכזת הצליחה לשכנעו לעצור ולתת לה להתקרב אליו. היא הרימה אותו וחיבקה אותו. נתנו לו להבין שאנחנו לא כועסים, אלא רוצים רק לחבק אותו. וכמובן שהסברנו למדריכה החדשה במה מדובר ואיך לנהוג כלפיו.

אחרי המקרה הזה הרכזת והמדריכה השנייה לא חיבקו אותו יותר. כך מן הסתם נהוג בגנים. הגננת לא מרימה ומחבקת ילדים כי צריך לשמור על גבולות. זה אף פעם לא נאמר, אבל כך התנהגה הגננת. אני בכל אופן, לא יכולתי לסרב לצורך של הילד המתוק הזה להיות נאהב והתאהבתי בו. והוא רצה שוב להיות על הידיים. כשהוא ראה שאני נכונה להרימו, הוא לא עזב אותי לרגע. בדרך כלל הוא היה מגיע למועדונית בשעה מאוחרת כי לא היה לו מושג מתי להגיע. הוא היה מגיע אחרי ששוטט לבדו בשכונה ללא כל השגחה. הוא גם לא ידע באילו ימים המועדונית פועלת. פשוט היה מגיע מידי פעם ומוצא אותנו.

כשהיה מגיע, בדרך כלל אני הייתי עסוקה בפעילות כלשהי עם הילדים. הוא היה מושך בכתפי ואומר: "הנה אני!" זו הייתה דרכו לומר שלום. ומייד ביקש את תשומת ליבי. ואני הייתי צריכה איכשהו לתמרן בינו לבין האחרים. הייתי מרימה אותו על הידיים די הרבה ועושה לו סלטות באויר שהיה נהנה מהן מאוד. ואחריו גם הילדים האחרים רצו לעשות סלטות.

פעם בשבוע צפינו בטלויזיה בתכנית רגע ודודלי. כשהיינו צופים בטלויזיה הוא היה על ברכי. לא הסכים לרדת. אני הבנתי שכנראה החום והחיבוקים שלי היו החיבוקים היחידים שקיבל אי פעם. הוא היה חי בעולם עוין ואצלי מצא פינה של ביטחון ואהבה.

שמתי לב שהוא לא יודע לקרא לדברים בשמם. פעם אחת כשבטלויזיה היה שטיח הוא פתאום אמר לי בשמחה: "שטיח"! מישהו בטלויזיה אמר "שטיח" ואז הוא למד. גילה דבר חדש. כי לא ראה שטיח קודם לכן ולא ידע איך קוראים לזה. מידי פעם לימדתי אותו מילה נוספת. ופה ושם היה אפשר לשחק איתו רק לבדו  משום שעוד לא הגענו לשלב של משחק בחברת ילדים אחרים.  וגם זה היה לדקות ספורות בלבד.

היו פעמים שאבי נעלם מהבית ולאחר זמן רב היו מוצאים אותו. התברר שהוא משוטט לבדו בשכונה, גונב אוכל מדוכנים במרכז, ואיש אינו יודע היכן הוא ומתי יגיע. המשפחה הייתה מטופלת על ידי הרווחה, כך שאנחנו לא התערבנו.

לקראת סוף השנה, כמה ימים לפני חופשת הקיץ הודענו לילדים שביום ג' בשבוע הבא זו תהיה הפעם האחרונה ואחר כך המועדונית תהיה סגורה. אבי לא היה באותו יום, וכנראה פספס עוד כמה ימים. אני לא זוכרת בדיוק. אבל גם אם אמרתי לו שהמועדונית עומדת להסגר, הוא בודאי לא הבין מה זה "יום שלישי" ומתי זה. מאוד חששתי שיום אחד הוא יבוא וימצא את המועדונית סגורה בלי לדעת למה. ואכן זה קרה. הוא לא הגיע גם ביום האחרון. ואני תארתי לעצמי שהוא בטח ממשיך לבוא כשיוצא לו אבל מוצא דלת נעולה.

ליבי נשבר. הבנתי שגרמתי לו עוול נוראי. אני כנראה הייתי האדם היחיד שנתן לו חום ונטשתי אותו. לא ידעתי היכן הוא גר ובאותם ימים הייתי חולה ולא יכולתי לאתר אותו. וכך זה הסתיים.

כעבור כחצי שנה - שנה עברתי בשכונה וראיתי אותו. מייד קראתי לו בשמחה אבל הוא נעצר, שמר מרחק ולא הגיב. אחיו הקטן שהיה איתו רץ לקראתי בשמחה. וזה היה די מוזר, משום שכמעט לא הכיר אותי. אני זוכרת שבתקופת המועדונית ראיתי את האח הקטן יום אחד בעגלה עם אימו. הוא היה בן שנתיים בערך. זבובים התעופפו סביב פניו, מן הסתם אחרי שאכל משהו מתוק. והוא לא הגיב, היה אפאתי. כאילו שלמד לחיות עם הזבובים על פניו. ודווקא הוא זכר אותי ורץ לקראתי. אבל את אבי לא הצלחתי לדובב ולקרב אלי.

מאז עברו שנים. היום אבי צריך להיות בגיל 30 ומשהו. מידי פעם אני נזכרת בו וחושבת עליו. אני כל כך רוצה לדעת מה עבר עליו, מה נהיה ממנו. כשהכרתי אותו חשבתי בליבי - הילד הזה יגדל להיות עבריין. מה כבר מחכה לו כאן? מי ידאג לתת לו אהבה וללמד אותו נורמות חברתיות מקובלות? הוא בטח יגדל וילמד לשכלל את טכניקות ההגנה שלו מפני העולם ואיך לשרוד על ידי גניבות ואלימות. אבל כשיהיה בוגר, כבר לא יתייחסו אליו כאל ילד טעון טיפוח. אף אחד כבר לא יבין שזה מה שהחיים לימדו אותו. והוא ישלם את מחיר החברה שאינה יודעת לטפח את ענייה.

ואני כנראה לעולם לא אדע מה עלה בגורלו.