ואהבת לאדם כמוך

די! אני לא יכולה יותר!

לא יכולה לחיות יותר!

הנאצי הזה הורג אותי

זה אח שלי

השטן בכבודו ובעצמו

אין מילים לתאר את מה שהוא עושה

ורק בגלל שאני חלשה בית המשפט נתן לו לנצח

כי אני חולה ולא יכולה להגיע לבית המשפט

והכל כתוב בתיק!

אבל הם לא קראו!

2 עורכי דין ושופט!

האינפורמציה הייתה בתיק מול העיניים שלהם

ולא ראו כלום!

פשוט מחקו אותי

כי לא יכולתי להגיע לבית המשפט.

והוא עמד שם ושתק.

לא אכפת לו שיקברו אותי!

לא אכפת?

אכפת לו!

זה מה שהוא רוצה!

כי הוא רוצה את כל הירושה.

הוא כבר יודע שאני אובדנית

ואם אני אמות הוא יירש את הכל!

זה מה שיעשה אותו מאושר! הכסף והרכוש!

נתן לשופט להרוג אותי.

גם ברווחה כבר יודעים באיזה מצב אני נמצאת.

המליצו על עזרה דחופה.

אבל השופט לא קרא

הוא מחק את הבקשה (שמחכה כבר שנתיים וחצי!)

כי לא הגעתי, ואין לי ייצוג,

וגם כי אחי כמובן לא הביא את המסמכים הדרושים.

כתוב בתסקיר שנמצא בתיק:

"מצבה על פי תהום, פיסית, בריאותית, נפשית וכלכלית".

מה צריך יותר מזה כדי להבין שאני לא יכולה להגיע לבית משפט!

ושאני צריכה את העזרה דחוף!

והרווחה לא עוזרים כי התסקיר נמצא במחלקה השנייה באותו בנין.

ובטוח לאומי? תעשו לי טובה...

אין עם מי לדבר.

וזה כואב

זה כל כך כואב לי לחיות.

אתם יודעים מה זה להיות במיטה מתה מרעב ולא מסוגלת לקום להכין לי משהו לאכול?

ולבקש טובות מהשכנים?

יותר מזה אני לא אתאר.

אני מתביישת.

הכאב הנורא הוא בגלל השתיקה

הכל נעשה בשקט מאחורי הקלעים

מעט מאוד אנשים יודעים

ומי שיודע לא מוכן לנקוף אצבע.

אני גם לא יכולה לדבר חופשי בטלפון

כי הוא מאזין לי לטלפון.

לי, אני המפלצת שהוא צריך להעסיק בשבילה חוקר פרטי!

זה נשמע לכם פולני הסיפור הזה?

נכון, זה פולני.

אנחנו משפחה של ניצולי שואה.

וזה מה שההורים הורישו לנו.

הם עשו הכל כדי שיקרה אסון בסוף

הם עשו הכל כדי שלא אוכל לחיות.

ואני נאבקתי בפולניוּת.

נאבקתי בשטן הזה שבקרבי

מנסה לראות את האור בתוך החושך

יודעת שמלחמה זה רע

ששנאה לא מביאה דברים טובים

וניסיתי. הו כמה ניסיתי...

לדבר לליבו.

לא שירחם עלי חלילה.

אלא רק שיבדוק בתוך עצמו מה כואב לו כל כך

ולמה הוא שונא אותי.

שיבין שאני לא אשמה בכך שהוא לא קיבל אהבה מהוריו.

גם אני סבלתי מהם. אני גדלתי בגטו הזה להיות חולה

ולא אמרתי מילה.

נאבקתי כל חיי לתפקד כמו כולם

ולא ידעתי לומר מה אני מרגישה.

והייתי נכונה ודרוכה לכל דבר שרצו ממני

רק לרצות את כולם.

אני, אחותו הקטנה בכיתי כשהיה לו רע.

והוא לא ראה כלום.

והנבלה הזה כבר כמעט בן 60

ועוד לא הבין כלום.

אבל אל תדאגו

אני לא הולכת להתאבד מחר.

כי אני לא יכולה ללכת ולתת לו "לנצח"

לרשת הכל ולהתעשר על מותי.

הוא יהיה חייב להתעמת מול מה שעשה

ובשביל זה אני חייבת להוציא את הסיפור החוצה.

אני אנסה לשרוד עד שכולם ידעו.

כי איתו אי אפשר לדבר.

רק אם אחרים ידעו מה שעשה והוא יצטרך להסתכל להם בעיניים

רק אז, אולי הוא יהיה חייב להתעמת עם זה.

אני לא מתאבדת רק בגלל זה.

אבל אני לא יודעת כמה עוד אוכל לחיות

כמה אוכל לעמוד בסבל, ביסורים

להאבק על חיי.

זה יסורים כל כך קשים, ללא מנוחה.

אני לא מסוגלת לבקש תרומות.

עדיף לי למות ולא לבקש.

וכבר ביקשתי טובות בשנים האחרונות

זה גומר אותי כל פעם מחדש

כשאני צריכה לבקש עזרה.

לא מסוגלת.

בבקשה אל תתנו לי עצות מה לעשות.

כי זה הרבה יותר מסובך ממה שאתם חושבים.

אני לא יכולה לקבל עו"ד מ"שכר מצווה".

אני גם לא יכולה לקבוע פגישות.

לא יוצאת מהבית.

רק בבקשה תנו לי כוח.

איך שאתם יכולים.

תסלחו לי על ההתפרצות

זה לא אני בדרך כלל

אבל אני חייבת להוציא את זה החוצה.

_____________________________________________________________

אני חייבת שוב להגיד תודה ענקית

למלאך שלי, שמנסה לעשות הכל.

אבל גם הוא כבול

אני מעמידה אותו בסיטואציות קשות

אני צריכה לעזור לו לעזור לי ואין לי כוח.

כמה הוא כבר יכול לעשות?

כואב לי עליו.

***********************************************************************************

ערב ראש השנה האחרון היה דומה לשנים קודמות אבל היה בו משהו חריג.  באויר מרחפות מילים כמו "חשבון נפש", "סליחה", "הארה", "אור", התחדשות", מוות". משהו מוזר קרה לי בחודשיים שלפני ראש השנה, מעין צירוף מקרים שמביא אותי להתיחסות חדשה לראש השנה. שאלות על סוף והתחלה חדשה.

לאחרונה אני נזכרת בכל מיני אירועים מהעבר. הכל כואב, אין זיכרונות טובים. אני רוצה להפסיק לזכור. רוצה למלא את החלל במוח ובלב במשהו טוב. אבל לא מוצאת... אני שורדת מיום ליום, חיה רק בשביל לסיים איזו משימה. זה לא מספיק בשביל להפיח בי רוח חיים. אתם מכירים את המצב הזה שכאילו כל הדם אוזל מהגוף? שהגוף מתרוקן מאנרגיות והופך להיות כמו שק תפוחי אדמה? אין כוח לזוז. שיתוק. ככה אני כבר כ-5 שנים. חולה, כמעט לא מתפקדת, חיה על תרופות. הכל כואב, עייפות בלתי פוסקת, חרדות יומיומיות והתמודדויות בלתי אפשריות עם בעיות חיים מכל הכיוונים.

לפני מספר חודשים, כבר תיכננתי את מותי לתחילת אוגוסט האחרון. הבנתי שיותר לא אוכל להחזיק מעמד. הגעתי לנקודת קצה. ואז עלתה בי מחשבה על עוד נסיון אחד לעשות משהו שבחיים לא הייתי חושבת עליו. חשבתי שאולי הפתרון הוא לאשפז את עצמי במוסד פסיכיאטרי. כי בסה"כ אני גם בדיכאון וחרדות קשות. וחשבתי שאולי שם תהיה הקשבה לסיפורי, אולי סוף סוף מישהו יבין מה קורה איתי, ויבין מה צריך לעשות. אולי אני צריכה לרדת למקום עוד יותר נמוך ממה שאני נמצאת כדי לעלות למעלה. כי בהסתגרות שלי, אף אחד לא מבין.  אף אחד מאלה שאמורים להבין. אף אחד לא רואה אותי באמת. ושם, בבית החולים אי אפשר להסתיר. הכל חשוף. ולרופאים יש יותר זמן לדבר עם המטופלים בניגוד לרופאים בקופת חולים שאין להם זמן לדבר מילה.

אישפוז במוסד פסיכיאטרי זה בשבילי לרדת למקום הכי נמוך שאפשר. כי שם כבר אין לאדם שום שליטה על חייו. שם צריך לתת הסבר שישמע רציונאלי לכל דבר קטן שמבקשים. אין לי מושג בדיוק מה קורה שם, אבל כך לפחות אני מניחה. אם לא יבינו למה אני צריכה דבר זה או אחר, לא ינסו לעזור להשיגו. ויותר מזה, יזלזלו וייחסו זאת ל"מחלה".  איבוד השליטה הטוטאלי הזה על חיי זה הדבר שהכי מפחיד אותי. המחלות שאני סובלת מהן הן לא מחלות קונבנציונאליות. רוב הרופאים לא מכירים, לא מבינים, מזלזלים. ולכן להתאשפז זה משהו שלא בא בחשבון. אני לא אעמוד בזה. אז שוב חזרתי לנקודת המוצא. האלטרנטיבה היחידה היא למות. במילא מאוחר מידי.

אלה היו מחשבותי לפני כמה חדשים.

אבל אז, בתוך השקט הסוער שאני חיה בו, קצת לפני ראש השנה, פתאום צלצול טלפון. הטלפון בביתי מצלצל מעט מאוד לאחרונה, כי קשרים רבים נותקו. אני יותר ויותר מסתגרת. והרבה פעמים לא עונה. בעיקר אם זה מספר לא מזוהה או מספר מזוהה שאני מרגישה שלא אוכל לדבר עם המטלפן. הפעם בכל זאת עניתי. זה היה  קול  מן העבר, לקח זמן עד שזיהיתי אותו. הוא לא עזר לי לזהותו מייד. אבל זה היה קול שעשה לי כל כך טוב לשמוע. הוא רצה לדעת מה קורה. נדמה לי שהדמעות התחילו לזלוג די מהר. המועקה הנוראית שחסמה את החזה שלי, כאילו התחילה להינמס. ידעתי שאני יכולה לבטוח בו. בשנים האחרונות, בתוך מאבקי ההשרדות שלי, נתקלתי במוצצי דם שלחמם הוא מחולשתם של אנשים. ופתאום לשמוע אותו, זה היה כמו לשמוע מלאך. ברגע הכי קשה. 

[.............עריכה.................. ]אבל איך אוכל לפגוש אותו עכשיו.  אני לא במצב נפשי ופיסי ..עריכה... אני חיה בכאוס. אמרתי לו על זה כמה מילים. הכנתי אותו. אבל זה לא היה חשוב לו. הוא רק רצה לעזור. מייד נחלץ לעזרה. מאז הוא התקשר יום יום כדי לקבוע פגישה בביתי, לעשות רשימה מה אני צריכה, ולהתחיל לפעול. אבל אני כל פעם הייתי דוחה את הפגישה. כי אני לא יכולה שהוא יראה אותי ואת הבית במצבי. זה לא נראה טוב, בלשון המעטה. אבל הוא היה מוכן לחכות אפילו לילה שלם עד שאהיה מוכנה. הוא הגיע ממרחק של כשעה נסיעה וחיכה ברכב שעתיים עד שהסכמתי שיעלה. הוא נסע כבר כמה פעמים מרחוק כדי להביא לי תרופות, ולסדר כמה דברים. לקח על עצמו לסדר לי את החיים. וכל הזמן הוא אומר: "עוד שנה תהיי מלכה, אני מבטיח לך!"

הוא אדם עסוק מאוד ואני משתדלת לא להטריד אותו יותר מידי. אבל הוא אומר שמטריד אותו שאני לא מתקשרת. הוא מחכה כבר שאודיע לו שאפשר להיפגש ולהזיז דברים.

אני באמת לא רגילה לאנשים כאלה. אנשים לא לוקחים על עצמם להתגייס למעני. אני אדם שלא יודע לקבל עזרה. אבל האיש הזה הוא מלאך. אין לי מילה אחרת להגדיר אותו.

הוא נתן לי זריקת כוח. להחזיק מעמד איכשהו עוד קצת. בינתיים. זה לא קל, אני עדיין בנפילה קשה. אבל מרגישה כבר לא לגמרי לבד. לפעמים קצת זזה יותר. חשה איזו רוח גבית קלה. בערב ראש השנה למשל, הוא גרם לי לעשות משהו שלא הייתי מסוגלת.

אחרי השיחה הראשונה איתו, שהיתה כאמור קצת לפני ראש השנה, התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא חשבתי. אולי איזו יד מכוונת שלחה לי אותו? אולי אבי ז"ל דואג לי מלמעלה והוא זה ששלח אותו? איך זה שהאיש הנפלא הזה הופיע דווקא עכשיו? רגע לפני הסוף...

האם נשמות המתים הקרובים אלינו איתנו???

האם יש להן כח להשפיע על חיינו???

 אולי זה אומר שאני באמת השתגעתי??? 

מה קורה פה לעזאזל???

אני לא אדם מאמין. אני חילונית ולא מאמינה באלוהים. די הרבה שנים אני "עובדת" על עצמי, מנסה להבין את העולם ונכנסתי גם לתורות של העידן החדש. מנסה ללמוד לשנות את דרכי, להתמודד עם הפחדים בדרך לשינוי. מנסה להאחז בדברים כלשהם שנחשבים כמביאים אור לחיים. ולו כדי לשרוד עד שאסיים את המשימה שלי כאן. אני נעה בין מחשבות על מוות למחשבות על רוחניות ועל מסע החיים וייעוד.

אם אצליח לממש את המשימות שהצבתי לי , מבחינתי אז אוכל לפרוש תוך השלמה כלשהי. בעבר היו לי הרבה תכניות לעשייה ולתרומה, יש לי כישורים שבוזבזו לגמרי כל חיי, ובשנים קודמות הייתה לי תקווה כלשהי שאם עברתי כל כך הרבה סבל בשביל ללמוד את כל מה שאני יודעת היום, מוות בשלב הזה יהיה בזבוז משווע. כי מסע היסורים של חיי לימד אותי כל כך הרבה. סבל שכמעט לא היה בו שום טוב, חייבים להשתמש בו, לעשות עם זה משהו, להשאיר משהו לעולם. אם הייתי יודעת שעד עכשיו זה מה שיהיה, כבר היה עדיף לי לצאת מהסיפור הזה מזמן. לא היה שום טעם לעבור את מסכת היסורים הזו עוד שנים כל כך רבות.

מצד שני, יכול להיות, שאם אשרוד עד שוך הסערה שוב יהיה לי רצון לחיות. אין לי מושג. כרגע אני רוצה לסיים 2 משימות, להשאיר לפחות משהו אחרי שיתן משמעות למסע שעברתי ולמות.

והמלאך הזה שנכנס אל חיי עכשיו, נוסך בי איזו תקווה קלושה, פתח לקרן אור שאולי בסופו של דבר אצליח להשאיר משהו לעולם.

שנה חדשה, התחלה חדשה. אנו מאחלים לכולם ולעצמנו שיקרו לנו השנה דברים טובים. כך נהיה מאושרים.

האמנם? האם יש דרך לחוות אושר גם כשלא קורים דברים גדולים?

אני רוצה לאחל לכם לדעת לחוות אושר גם בדברים רגילים שקורים, שקרו בעבר ויקרו השנה.

זה לא פשוט. אבל אם תדעו לחוות את האושר הזה, השנה הזו תהיה פתח לדרך חדשה,

אולי דרך לחוויות קטנות של אושר מצטבר.

 חישבו לרגע...

אם אתה חולה - הבריאות יכולה להפוך אותך לאדם מאושר.

אם אתה אדם בודד - אהבה תהפוך אותך לאדם מאושר.

אם אין לך אוכל, קורת גג וילדיך רעבים...

אם יש לך את כל אלה, ויום אחד תאבד את אחד מהם,

תדע שהיית עשיר,

ומה שאיבדת יגרום לך להיות הכי עשיר בעולם אם תוכל להשיבו.

האם זה מה שצריך לקרות כדי שאנשים יהיו מאושרים?

להיות עני?

לאבד פרנסה?

להיות חולה?

לאבד ילד?

כל מה שצריך זה לחוות את חוויית ה"אֵין", החסר.

אפשר לחוות אותה גם בלי שיקרה אסון.

ישנן כמה דרכים. אפשר לנסוע למקומות שבהם לאנשים אין קורת גג, או למקומות שיש בהם מצוקות קשות. לחיות כמוהם שבוע שבועיים.

יש בטלויזיה (בערוץ 8) סידרה בשם "המליונר הסודי". בתכנית זו אנשים עשירים נוסעים לישובים שיש בהם עוני ומצוקות מחייה קשות. הם לומדים את בעיות המקום תוך כדי כך שאינם מגלים שהם עשירים. הם מקבלים תקציב מחייה ממוצע של אותו אזור וצריכים לחיות ממנו למשך שהותם שם כ- 10 ימים. הם מגלים אנשים שחיים בדלות ומקימים ארגוני צדקה, אך חיים תמיד בקושי, בהשרדות מחודש לחודש. דווקא במקומות האלה ישנם אנשים נדיבים שמתחלקים במה שיש להם עם אחרים. בסוף הביקור הם מגלים לתושבים שהם עשירים ומחלקים מכספם לקידום אירגוני הצדקה, ולפעמים גם לאנשים או משפחות.

בסוף התכנית הם בדרך כלל מספרים שלמדו המון מהביקור הזה, שחוו חווייה מעצימה ששינתה את תפיסת עולמם. פתאום הם מבינים כמה טוב להם, מאושרים במשפחה שיש להם ובמה שזכו מבחינה כלכלית. ופתאום יש בהם הצורך להתחלק עם אחרים במה שצברו במהלך חייהם. הסידרה מומלצת ביותר! מאוד מחממת את הלב! תצפו!

אבל לא חייבים ממש לחוות באופן ישיר.

אפשר לדמיין. לעשות תרגיל בדמיון מודרך. 

 קחו לעצמך כמה דקות כדי להקדיש לתרגיל הזה.

תדמיין/י סיפור אישי של אנשים שאין להם את מה שיש לך.

לא חסרים סיפורים קשים בעולמנו. תבחר אחד מהם,

תנסה/י להתחבר... מה הוא/היא מרגישים....

דמייני את עצמך במקום האישה הזו. תחשבי לרגע שזו את.

כל אחד מאיתנו היה יכול להיוולד שם >

העברתי את הקטע לגניזה.

אולי אעלה אותו שוב אח"כ, אולי אערוך ואעלה... בינתיים לא יודעת.

אני צריכה לכתוב משהו קצר. ביטני ומוחי מלאים בכל כל הרבה מחשבות, רגשות, זכרונות. מילים שמנסות לפלס דרכן החוצה. הכל מעורבב שם. צבעים, כתמים, חוטים, רשת סבוכה. איפה קצה החוט? החוט שיוביל אותי לסדר את המילים למשפטים, לפסקאות ולטקסטים שאומרים את מה שחבוי בנשמתי. כמו פקעת דביקה שצריך לפרק בזהירות. לא מוצאת אותו.

יש לי מחשבה לכתוב על החרדות שלי. החרדות שהתחילו עוד מאז שהייתי במיטת תינוק. כן, אני זוכרת עוד מאז. אבל אני צריכה לכתוב את זה מסודר. ואם אני אתחיל עכשיו זה לא יגמר. השעון הזה של החיים כל הזמן מתקתק. הזמן לא מחכה לי.

למה דווקא חרדות? כי עכשיו אני בחרדה גדולה. נגמרו לי התרופות נוגדות החרדה כי אין לי כוח לנסוע לבית המרקחת. וניסיתי למצא דרך טבעית להפיג את החרדה. נשימות, דמיון מודרך וכאלה לא עובדים עלי. והאנשים שהיו בחיי כבר לא נמצאים. את כולם דחקתי החוצה כי אני יודעת שהם לא רוצים לדעת. הם רוצים שאמשיך את המשחק שלי כאילו הכל טוב. ואני לא יכולה יותר לשחק.

ואז עלה על דעתי לכתוב על החרדות. אולי יהיה בזה משהו משחרר.

אז כתבתי משהו קצר.