ואהבת לאדם כמוך

לוחמים יקרים,

כשאני קוראת ושומעת את סיפוריכם, אני קולטת שהיום הזה הוא לא רק יום של שכול ואבדן, לא רק יומן של המשפחות השכולות שאנו בוכים עימן.

זהו גם יומם של לוחמים, מאות אלפי חיילים שהיו שם בכל המלחמות ליד אותם חללים וחזרו הבייתה בלעדיהם.

נפל בחלקכם לחוות חוויות מעולם אחר. עולם של מלחמת השרדות שבו כל החוקים משתנים. המוות היה כפסע מכם, הדם והאש היו חלק מהנוף.

חוויתם אחוות לוחמים, אחווה שאינה מבדילה בין דם לדם. דמם של חילונים ובני ישיבות, יהודים ודרוזים, מזרחיים ואשכנזים היה לדם אחד טהור, בתוך טומאה של מלחמה ושינאה. היבטתם בעיני האויב ויריתם. כי ידעתם ששם, מותר וצריך להרוג. שם, ערך החיים מקדש את המוות.

שם למדתם על יאוש ועל תקווה , ונתתם מקום לתפילה.

חזרתם הבייתה נושאים עמכם את הפצעים והאבק, לחיים השוקקים שממשיכים כרגיל. עד יום הזיכרון הבא או המלחמה הבאה. אבל אותן חוויות שקעו בכם והפכו להיות חלק מהווייתכם.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום המלחמות.  האבדן והשכול מתערבבים בפצעים שחיים בקירבכם, בפצעים שלא ממש מגלידים.

ואני שואלת אתכם, לוחמים יקרים, מה אתם לוקחים איתכם משם חוץ מהכאב?

האם הבנתם משהו מהטרוף הזה?

ולמה צריך מלחמות?

================================================================= 

 וכשעוסקים במלחמות ובמוות כדאי גם להקשיב לשיר "ים הרחמים" של קובי אפללו שמושמע ביום הזכרון אבל עוסק בעיקר בחיים. השיר הזה מאוד מרגש אותי (תודה לנ*גה שנתנה לי את הלינק לשיר).

(תלחצו על כותרת השיר) 

ים הרחמים

מילים ולחן: קובי אפללו

אם החיים הם חידה, לא מפורשת

והסודות זורמים בהם, כמו נחלים

מנסים למצוא את כל צבעי הקשת

עובדים קשה לבנות פה משהו במילים

ואתה חי בזמן זמני ספור בלוח

ומקווה לשתות את החיים עד תום.

ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח

ועל הדרך להגשים איזה חלום

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים

אם השנים חולפות מהר ולא הספקת

ולא נשאר מהן יותר מזיכרון

היית איש חשוב ענק אך התפוגגת

והשתדלת להשלים עם השעון

אם החיים הם חידה לא מפורשת

והסודות זורמים בהם כמו נחלים

תקווה למצוא את כל צבעי הקשת

תשאיר פה רושם טוב ותאסוף מילים

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים.

גם בתוך הרשע, הטירוף והאיוולת

המבעירים את ההמון,

אי שם מתעוררים ניצוצות

של אהבת אמת ואנושיות,

של חמלה ושל חסד.

____________________________

איך יוכלו האהבות הקטנות

לחבור לאלומה מאירה

להאיר את האיוולת במערומיה

האם יש מועד לפריחתן?

************************************************

נכתב בהשראת הסרט "המשורר" על אהבה בימי מלחמת העולם השנייה.

***********************************************************************************

ערב ראש השנה האחרון היה דומה לשנים קודמות אבל היה בו משהו חריג.  באויר מרחפות מילים כמו "חשבון נפש", "סליחה", "הארה", "אור", התחדשות", מוות". משהו מוזר קרה לי בחודשיים שלפני ראש השנה, מעין צירוף מקרים שמביא אותי להתיחסות חדשה לראש השנה. שאלות על סוף והתחלה חדשה.

לאחרונה אני נזכרת בכל מיני אירועים מהעבר. הכל כואב, אין זיכרונות טובים. אני רוצה להפסיק לזכור. רוצה למלא את החלל במוח ובלב במשהו טוב. אבל לא מוצאת... אני שורדת מיום ליום, חיה רק בשביל לסיים איזו משימה. זה לא מספיק בשביל להפיח בי רוח חיים. אתם מכירים את המצב הזה שכאילו כל הדם אוזל מהגוף? שהגוף מתרוקן מאנרגיות והופך להיות כמו שק תפוחי אדמה? אין כוח לזוז. שיתוק. ככה אני כבר כ-5 שנים. חולה, כמעט לא מתפקדת, חיה על תרופות. הכל כואב, עייפות בלתי פוסקת, חרדות יומיומיות והתמודדויות בלתי אפשריות עם בעיות חיים מכל הכיוונים.

לפני מספר חודשים, כבר תיכננתי את מותי לתחילת אוגוסט האחרון. הבנתי שיותר לא אוכל להחזיק מעמד. הגעתי לנקודת קצה. ואז עלתה בי מחשבה על עוד נסיון אחד לעשות משהו שבחיים לא הייתי חושבת עליו. חשבתי שאולי הפתרון הוא לאשפז את עצמי במוסד פסיכיאטרי. כי בסה"כ אני גם בדיכאון וחרדות קשות. וחשבתי שאולי שם תהיה הקשבה לסיפורי, אולי סוף סוף מישהו יבין מה קורה איתי, ויבין מה צריך לעשות. אולי אני צריכה לרדת למקום עוד יותר נמוך ממה שאני נמצאת כדי לעלות למעלה. כי בהסתגרות שלי, אף אחד לא מבין.  אף אחד מאלה שאמורים להבין. אף אחד לא רואה אותי באמת. ושם, בבית החולים אי אפשר להסתיר. הכל חשוף. ולרופאים יש יותר זמן לדבר עם המטופלים בניגוד לרופאים בקופת חולים שאין להם זמן לדבר מילה.

אישפוז במוסד פסיכיאטרי זה בשבילי לרדת למקום הכי נמוך שאפשר. כי שם כבר אין לאדם שום שליטה על חייו. שם צריך לתת הסבר שישמע רציונאלי לכל דבר קטן שמבקשים. אין לי מושג בדיוק מה קורה שם, אבל כך לפחות אני מניחה. אם לא יבינו למה אני צריכה דבר זה או אחר, לא ינסו לעזור להשיגו. ויותר מזה, יזלזלו וייחסו זאת ל"מחלה".  איבוד השליטה הטוטאלי הזה על חיי זה הדבר שהכי מפחיד אותי. המחלות שאני סובלת מהן הן לא מחלות קונבנציונאליות. רוב הרופאים לא מכירים, לא מבינים, מזלזלים. ולכן להתאשפז זה משהו שלא בא בחשבון. אני לא אעמוד בזה. אז שוב חזרתי לנקודת המוצא. האלטרנטיבה היחידה היא למות. במילא מאוחר מידי.

אלה היו מחשבותי לפני כמה חדשים.

אבל אז, בתוך השקט הסוער שאני חיה בו, קצת לפני ראש השנה, פתאום צלצול טלפון. הטלפון בביתי מצלצל מעט מאוד לאחרונה, כי קשרים רבים נותקו. אני יותר ויותר מסתגרת. והרבה פעמים לא עונה. בעיקר אם זה מספר לא מזוהה או מספר מזוהה שאני מרגישה שלא אוכל לדבר עם המטלפן. הפעם בכל זאת עניתי. זה היה  קול  מן העבר, לקח זמן עד שזיהיתי אותו. הוא לא עזר לי לזהותו מייד. אבל זה היה קול שעשה לי כל כך טוב לשמוע. הוא רצה לדעת מה קורה. נדמה לי שהדמעות התחילו לזלוג די מהר. המועקה הנוראית שחסמה את החזה שלי, כאילו התחילה להינמס. ידעתי שאני יכולה לבטוח בו. בשנים האחרונות, בתוך מאבקי ההשרדות שלי, נתקלתי במוצצי דם שלחמם הוא מחולשתם של אנשים. ופתאום לשמוע אותו, זה היה כמו לשמוע מלאך. ברגע הכי קשה. 

[.............עריכה.................. ]אבל איך אוכל לפגוש אותו עכשיו.  אני לא במצב נפשי ופיסי ..עריכה... אני חיה בכאוס. אמרתי לו על זה כמה מילים. הכנתי אותו. אבל זה לא היה חשוב לו. הוא רק רצה לעזור. מייד נחלץ לעזרה. מאז הוא התקשר יום יום כדי לקבוע פגישה בביתי, לעשות רשימה מה אני צריכה, ולהתחיל לפעול. אבל אני כל פעם הייתי דוחה את הפגישה. כי אני לא יכולה שהוא יראה אותי ואת הבית במצבי. זה לא נראה טוב, בלשון המעטה. אבל הוא היה מוכן לחכות אפילו לילה שלם עד שאהיה מוכנה. הוא הגיע ממרחק של כשעה נסיעה וחיכה ברכב שעתיים עד שהסכמתי שיעלה. הוא נסע כבר כמה פעמים מרחוק כדי להביא לי תרופות, ולסדר כמה דברים. לקח על עצמו לסדר לי את החיים. וכל הזמן הוא אומר: "עוד שנה תהיי מלכה, אני מבטיח לך!"

הוא אדם עסוק מאוד ואני משתדלת לא להטריד אותו יותר מידי. אבל הוא אומר שמטריד אותו שאני לא מתקשרת. הוא מחכה כבר שאודיע לו שאפשר להיפגש ולהזיז דברים.

אני באמת לא רגילה לאנשים כאלה. אנשים לא לוקחים על עצמם להתגייס למעני. אני אדם שלא יודע לקבל עזרה. אבל האיש הזה הוא מלאך. אין לי מילה אחרת להגדיר אותו.

הוא נתן לי זריקת כוח. להחזיק מעמד איכשהו עוד קצת. בינתיים. זה לא קל, אני עדיין בנפילה קשה. אבל מרגישה כבר לא לגמרי לבד. לפעמים קצת זזה יותר. חשה איזו רוח גבית קלה. בערב ראש השנה למשל, הוא גרם לי לעשות משהו שלא הייתי מסוגלת.

אחרי השיחה הראשונה איתו, שהיתה כאמור קצת לפני ראש השנה, התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא חשבתי. אולי איזו יד מכוונת שלחה לי אותו? אולי אבי ז"ל דואג לי מלמעלה והוא זה ששלח אותו? איך זה שהאיש הנפלא הזה הופיע דווקא עכשיו? רגע לפני הסוף...

האם נשמות המתים הקרובים אלינו איתנו???

האם יש להן כח להשפיע על חיינו???

 אולי זה אומר שאני באמת השתגעתי??? 

מה קורה פה לעזאזל???

אני לא אדם מאמין. אני חילונית ולא מאמינה באלוהים. די הרבה שנים אני "עובדת" על עצמי, מנסה להבין את העולם ונכנסתי גם לתורות של העידן החדש. מנסה ללמוד לשנות את דרכי, להתמודד עם הפחדים בדרך לשינוי. מנסה להאחז בדברים כלשהם שנחשבים כמביאים אור לחיים. ולו כדי לשרוד עד שאסיים את המשימה שלי כאן. אני נעה בין מחשבות על מוות למחשבות על רוחניות ועל מסע החיים וייעוד.

אם אצליח לממש את המשימות שהצבתי לי , מבחינתי אז אוכל לפרוש תוך השלמה כלשהי. בעבר היו לי הרבה תכניות לעשייה ולתרומה, יש לי כישורים שבוזבזו לגמרי כל חיי, ובשנים קודמות הייתה לי תקווה כלשהי שאם עברתי כל כך הרבה סבל בשביל ללמוד את כל מה שאני יודעת היום, מוות בשלב הזה יהיה בזבוז משווע. כי מסע היסורים של חיי לימד אותי כל כך הרבה. סבל שכמעט לא היה בו שום טוב, חייבים להשתמש בו, לעשות עם זה משהו, להשאיר משהו לעולם. אם הייתי יודעת שעד עכשיו זה מה שיהיה, כבר היה עדיף לי לצאת מהסיפור הזה מזמן. לא היה שום טעם לעבור את מסכת היסורים הזו עוד שנים כל כך רבות.

מצד שני, יכול להיות, שאם אשרוד עד שוך הסערה שוב יהיה לי רצון לחיות. אין לי מושג. כרגע אני רוצה לסיים 2 משימות, להשאיר לפחות משהו אחרי שיתן משמעות למסע שעברתי ולמות.

והמלאך הזה שנכנס אל חיי עכשיו, נוסך בי איזו תקווה קלושה, פתח לקרן אור שאולי בסופו של דבר אצליח להשאיר משהו לעולם.

העברתי את הקטע לגניזה.

אולי אעלה אותו שוב אח"כ, אולי אערוך ואעלה... בינתיים לא יודעת.

אם היה לי מכחול שיודע למחוק

הייתי מוחקת הכל.

דף לבן.

אולי בעצם הייתי משאירה

כמה כתמי צבע חבויים
שביקשו לעצמם מרחב ביטוי להאיר

ולא היה להם מקום כשהכל

היה מזופת מסביב.

הייתי משאירה קצת רקע שחור

מסביב לכל כתם שכזה

כי אני אוהבת צבעים על רקע שחור

ובלי השחור אין משמעות לאור.

אבל אין לי מכחול פלאי שכזה.

במותי במילא ימחק הכל

גם בלי המכחול
ואולי אז יִוָּתְרוּ כמה כתמים
שמישהו ידע להפיח בהם רוח חיים.