ואהבת לאדם כמוך

גם בתוך הרשע, הטירוף והאיוולת

המבעירים את ההמון,

אי שם מתעוררים ניצוצות

של אהבת אמת ואנושיות,

של חמלה ושל חסד.

____________________________

איך יוכלו האהבות הקטנות

לחבור לאלומה מאירה

להאיר את האיוולת במערומיה

האם יש מועד לפריחתן?

************************************************

נכתב בהשראת הסרט "המשורר" על אהבה בימי מלחמת העולם השנייה.

***********************************************************************************

ערב ראש השנה האחרון היה דומה לשנים קודמות אבל היה בו משהו חריג.  באויר מרחפות מילים כמו "חשבון נפש", "סליחה", "הארה", "אור", התחדשות", מוות". משהו מוזר קרה לי בחודשיים שלפני ראש השנה, מעין צירוף מקרים שמביא אותי להתיחסות חדשה לראש השנה. שאלות על סוף והתחלה חדשה.

לאחרונה אני נזכרת בכל מיני אירועים מהעבר. הכל כואב, אין זיכרונות טובים. אני רוצה להפסיק לזכור. רוצה למלא את החלל במוח ובלב במשהו טוב. אבל לא מוצאת... אני שורדת מיום ליום, חיה רק בשביל לסיים איזו משימה. זה לא מספיק בשביל להפיח בי רוח חיים. אתם מכירים את המצב הזה שכאילו כל הדם אוזל מהגוף? שהגוף מתרוקן מאנרגיות והופך להיות כמו שק תפוחי אדמה? אין כוח לזוז. שיתוק. ככה אני כבר כ-5 שנים. חולה, כמעט לא מתפקדת, חיה על תרופות. הכל כואב, עייפות בלתי פוסקת, חרדות יומיומיות והתמודדויות בלתי אפשריות עם בעיות חיים מכל הכיוונים.

לפני מספר חודשים, כבר תיכננתי את מותי לתחילת אוגוסט האחרון. הבנתי שיותר לא אוכל להחזיק מעמד. הגעתי לנקודת קצה. ואז עלתה בי מחשבה על עוד נסיון אחד לעשות משהו שבחיים לא הייתי חושבת עליו. חשבתי שאולי הפתרון הוא לאשפז את עצמי במוסד פסיכיאטרי. כי בסה"כ אני גם בדיכאון וחרדות קשות. וחשבתי שאולי שם תהיה הקשבה לסיפורי, אולי סוף סוף מישהו יבין מה קורה איתי, ויבין מה צריך לעשות. אולי אני צריכה לרדת למקום עוד יותר נמוך ממה שאני נמצאת כדי לעלות למעלה. כי בהסתגרות שלי, אף אחד לא מבין.  אף אחד מאלה שאמורים להבין. אף אחד לא רואה אותי באמת. ושם, בבית החולים אי אפשר להסתיר. הכל חשוף. ולרופאים יש יותר זמן לדבר עם המטופלים בניגוד לרופאים בקופת חולים שאין להם זמן לדבר מילה.

אישפוז במוסד פסיכיאטרי זה בשבילי לרדת למקום הכי נמוך שאפשר. כי שם כבר אין לאדם שום שליטה על חייו. שם צריך לתת הסבר שישמע רציונאלי לכל דבר קטן שמבקשים. אין לי מושג בדיוק מה קורה שם, אבל כך לפחות אני מניחה. אם לא יבינו למה אני צריכה דבר זה או אחר, לא ינסו לעזור להשיגו. ויותר מזה, יזלזלו וייחסו זאת ל"מחלה".  איבוד השליטה הטוטאלי הזה על חיי זה הדבר שהכי מפחיד אותי. המחלות שאני סובלת מהן הן לא מחלות קונבנציונאליות. רוב הרופאים לא מכירים, לא מבינים, מזלזלים. ולכן להתאשפז זה משהו שלא בא בחשבון. אני לא אעמוד בזה. אז שוב חזרתי לנקודת המוצא. האלטרנטיבה היחידה היא למות. במילא מאוחר מידי.

אלה היו מחשבותי לפני כמה חדשים.

אבל אז, בתוך השקט הסוער שאני חיה בו, קצת לפני ראש השנה, פתאום צלצול טלפון. הטלפון בביתי מצלצל מעט מאוד לאחרונה, כי קשרים רבים נותקו. אני יותר ויותר מסתגרת. והרבה פעמים לא עונה. בעיקר אם זה מספר לא מזוהה או מספר מזוהה שאני מרגישה שלא אוכל לדבר עם המטלפן. הפעם בכל זאת עניתי. זה היה  קול  מן העבר, לקח זמן עד שזיהיתי אותו. הוא לא עזר לי לזהותו מייד. אבל זה היה קול שעשה לי כל כך טוב לשמוע. הוא רצה לדעת מה קורה. נדמה לי שהדמעות התחילו לזלוג די מהר. המועקה הנוראית שחסמה את החזה שלי, כאילו התחילה להינמס. ידעתי שאני יכולה לבטוח בו. בשנים האחרונות, בתוך מאבקי ההשרדות שלי, נתקלתי במוצצי דם שלחמם הוא מחולשתם של אנשים. ופתאום לשמוע אותו, זה היה כמו לשמוע מלאך. ברגע הכי קשה. 

[.............עריכה.................. ]אבל איך אוכל לפגוש אותו עכשיו.  אני לא במצב נפשי ופיסי ..עריכה... אני חיה בכאוס. אמרתי לו על זה כמה מילים. הכנתי אותו. אבל זה לא היה חשוב לו. הוא רק רצה לעזור. מייד נחלץ לעזרה. מאז הוא התקשר יום יום כדי לקבוע פגישה בביתי, לעשות רשימה מה אני צריכה, ולהתחיל לפעול. אבל אני כל פעם הייתי דוחה את הפגישה. כי אני לא יכולה שהוא יראה אותי ואת הבית במצבי. זה לא נראה טוב, בלשון המעטה. אבל הוא היה מוכן לחכות אפילו לילה שלם עד שאהיה מוכנה. הוא הגיע ממרחק של כשעה נסיעה וחיכה ברכב שעתיים עד שהסכמתי שיעלה. הוא נסע כבר כמה פעמים מרחוק כדי להביא לי תרופות, ולסדר כמה דברים. לקח על עצמו לסדר לי את החיים. וכל הזמן הוא אומר: "עוד שנה תהיי מלכה, אני מבטיח לך!"

הוא אדם עסוק מאוד ואני משתדלת לא להטריד אותו יותר מידי. אבל הוא אומר שמטריד אותו שאני לא מתקשרת. הוא מחכה כבר שאודיע לו שאפשר להיפגש ולהזיז דברים.

אני באמת לא רגילה לאנשים כאלה. אנשים לא לוקחים על עצמם להתגייס למעני. אני אדם שלא יודע לקבל עזרה. אבל האיש הזה הוא מלאך. אין לי מילה אחרת להגדיר אותו.

הוא נתן לי זריקת כוח. להחזיק מעמד איכשהו עוד קצת. בינתיים. זה לא קל, אני עדיין בנפילה קשה. אבל מרגישה כבר לא לגמרי לבד. לפעמים קצת זזה יותר. חשה איזו רוח גבית קלה. בערב ראש השנה למשל, הוא גרם לי לעשות משהו שלא הייתי מסוגלת.

אחרי השיחה הראשונה איתו, שהיתה כאמור קצת לפני ראש השנה, התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא חשבתי. אולי איזו יד מכוונת שלחה לי אותו? אולי אבי ז"ל דואג לי מלמעלה והוא זה ששלח אותו? איך זה שהאיש הנפלא הזה הופיע דווקא עכשיו? רגע לפני הסוף...

האם נשמות המתים הקרובים אלינו איתנו???

האם יש להן כח להשפיע על חיינו???

 אולי זה אומר שאני באמת השתגעתי??? 

מה קורה פה לעזאזל???

אני לא אדם מאמין. אני חילונית ולא מאמינה באלוהים. די הרבה שנים אני "עובדת" על עצמי, מנסה להבין את העולם ונכנסתי גם לתורות של העידן החדש. מנסה ללמוד לשנות את דרכי, להתמודד עם הפחדים בדרך לשינוי. מנסה להאחז בדברים כלשהם שנחשבים כמביאים אור לחיים. ולו כדי לשרוד עד שאסיים את המשימה שלי כאן. אני נעה בין מחשבות על מוות למחשבות על רוחניות ועל מסע החיים וייעוד.

אם אצליח לממש את המשימות שהצבתי לי , מבחינתי אז אוכל לפרוש תוך השלמה כלשהי. בעבר היו לי הרבה תכניות לעשייה ולתרומה, יש לי כישורים שבוזבזו לגמרי כל חיי, ובשנים קודמות הייתה לי תקווה כלשהי שאם עברתי כל כך הרבה סבל בשביל ללמוד את כל מה שאני יודעת היום, מוות בשלב הזה יהיה בזבוז משווע. כי מסע היסורים של חיי לימד אותי כל כך הרבה. סבל שכמעט לא היה בו שום טוב, חייבים להשתמש בו, לעשות עם זה משהו, להשאיר משהו לעולם. אם הייתי יודעת שעד עכשיו זה מה שיהיה, כבר היה עדיף לי לצאת מהסיפור הזה מזמן. לא היה שום טעם לעבור את מסכת היסורים הזו עוד שנים כל כך רבות.

מצד שני, יכול להיות, שאם אשרוד עד שוך הסערה שוב יהיה לי רצון לחיות. אין לי מושג. כרגע אני רוצה לסיים 2 משימות, להשאיר לפחות משהו אחרי שיתן משמעות למסע שעברתי ולמות.

והמלאך הזה שנכנס אל חיי עכשיו, נוסך בי איזו תקווה קלושה, פתח לקרן אור שאולי בסופו של דבר אצליח להשאיר משהו לעולם.

לפני זמן מה שאלתי את עצמי מהו חופש. אני יודעת שאני כלואה בתוך המון דברים. מכורה לסיגריות, קפה ועוד כל מיני דברים שאיני יכולה בלעדיהם והם שולטים בי. אז ההגדרה הכי טובה שהצלחתי להגדיר הייתה: "אדם חופשי הוא אדם שאינו נשלט על ידי דברים שפוגעים בו" אבל הרגשתי שהגדרה זו אינה מספקת. זה היה מוזר, כי אני מחשיבה את עצמי לאדם בעל אינטליגנציה וחכמה יחסית גבוהים. אז איך זה שאני לא יודעת להגדיר מהו חופש.

עד שנתקלתי בהגדרה של לאון בלום לאדם חופשי. וזוהי ההגדרה שלו: "אדם חופשי הוא מי שאיננו מפחד ללכת עד הסוף במחשבתו". וזה גרם לי למחשבה שניה.

אכן, להיות מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף, זו תכונה שדורשת חופש, אולי גם יצירתיות מסוימת (שהיא עצמה דורשת חופש מחשבתי). אבל אם אתה מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף אך אינך יכול לממש אותה רגשית אינך חופשי. אני עצמי הגעתי להמון תובנות בחיים. אך השינויים הם קטנים מידי, קשים, ואינם מספקים. במחשבתי אני אדם חופשי. אך ברגשותי אני עדיין כלואה.

ואז הבנתי. אדם חופשי הוא אדם שהפחד אינו שולט ברגשותיו.

לעיתים אנו מבינים מה לא נכון במעשינו, איך אנחנו פוגעים בעצמנו, אך איננו מסוגלים לעשות את השינוי הנחוץ. הסיבה לכך נעוצה עמוק בשורשי תבניות החשיבה והרגשות שלנו. תבניות שפיתחנו במהלך חיינו, ובעיקר בינקותנו. אנו מגיבים לסיטואציות מסוימות בעלות תבנית דומה בדרך מסוימת שלמדנו. וגם אם דרך זו מביאה תדיר לכישלון, זו הדרך שאנו מכירים, ובה אנו בוטחים גם אם היא מביאה לתוצאה לא רצויה. זה נובע מהתניות שהצטברו בנו כל חיינו.

דוגמא להתניה, בניסוי שערך ווטסון בתינוק-

ווטסון השמיע לתינוק(אלברט) מוזיקה רועשת בכל פעם שאלברט התקרב לבובה שאהב. המוזיקה הרועשת לא הייתה נעימה וגרמה לאלברט לבכות. בהמשך, כאשר אלברט ראה את הבובה החל לבכות גם ללא השמעת המוזיקה.

עד כאן הניסוי של ווטסון. אבל אני רוצה להמשיך את מה שצפוי לו באופן תיאורטי.

אם אלברט לא יקבל טיפול מתקן, סביר שכל פעם שיראה בובה בעתיד הוא ירגיש אי נוחות ברמה כזו או אחרת, וימנע מלהתקרב לבובות. זה תלוי כמובן בעוצמת ההתניה שעבר. אם ההתניה מספיק חזקה אלברט עלול לפתח פוביה מפני בובות בלי שאפילו ידע או יזכור מה הסיבה לכך. וגם כאשר יגדל ויבין במוחו שבובות אינן מזיקות, הוא ימשיך להתרחק מבובות משום שהרגש השלילי, הפחד, תמיד יעלה כאשר יראה בובה.

זוהי דוגמא קיצונית להתנהגות של המנעות עקב תהליך התניה. למעשה, כל דפוסי ההתנהגות שלנו בנויים מאוסף של התניות מצטברות. ישנן כמובן גם השפעות נוספות על ההתנהגות, כגון השפעת למידה מחשבתית, והשפעות חברתיות. אך כוחן של ההתניות הוא החזק ביותר כי הוא פועל באופן בלתי מודע על הרגשות.

לכן, למעשה, כאשר אנו מבינים שעלינו לעשות שינוי בהתנהגות קבועה שאינה תורמת לנו, קשה לעשותה, משום שמייד משתלט עלינו הפחד מהתוצאה של ההתנהגות החדשה. התנהגות, שבעבר קיבלה תגובה שלילית.

כדי להמחיש זאת באופן יותר ברור אני רוצה להציג דוגמא קטנה נוספת. אימה של יעל, ילדה קטנה, נוהגת לנזוף בה ולסטור לה בכל פעם שהילדה מסרבת לדרישה של האם. יחד עם זאת, יתכן שההתנהגות הסרבנית של יעל היא הדרך היחידה בה יעל מקבלת תשומת לב מאימה. ואז תשומת הלב שקיבלה כתוצאה מהתנהגויות של סרבנות הפכה להיות "גרוי מחזק" להתנהגותה. ולכן היא ממשיכה לחזור על התנהגות זו. הילדה עשויה לפתח אחת מ-2 התנהגויות: האחת, התנהגות של צייתנות מוגזמת ופחד מביטוי עצמי. ואילו השנייה תהיה התנהגות של מרדנות, של עשיית "דווקא". תלוי בגרוי המחזק יותר.

אך זה לא נגמר בזה. כשאנו גדלים עם דפוס התנהגות מסוים, אנו "מושכים" אלינו את ה"משלימים" לדפוס שבו אנו נוהגים. כלומר, יעל תגדל עם הדפוס הזה ותפתח מערכות יחסים שבהן נדרשת ממנה צייתנות (או מרדנות), ותמיד תרגיש רע בתוך מערכות היחסים שהיא יוצרת.

עכשיו, נניח שיעל גדלה, חוותה מערכות יחסים כושלות, והיא הולכת לטיפול אצל פסיכולוג. היא תעבור תהליך שבו תבין את טעויותיה ומקורן. אך מכאן ועד השינוי הממשי בהתנהגותה הדרך ארוכה. משום שהפחד ששולט בנפשה יקשה עליה להתנהג בצורה אחרת מתוך תחושה של חופש מלא ושל ביטחון. יתכן שהיא תנסה להתנהג לפי מה שהבינה, אבל הפחד שנמצא בנפשה ימשיך לצוץ באופן התנהגותה, אם בשפת הגוף או בהתנהגות מהוססת. והתגובה שתקבל מן הזולת שוב תהיה תגובה לפחד ולהיסוס. היא לא תהיה התגובה הרצויה, אלא שוב תהיה "גרוי שלילי".

וכאן נכנס המאבק בפחד.

ברגע שיעל תשתחרר מהפחד, היא תהיה חופשייה. אז איך באמת משתחררים מהפחדים? זו כבר סוגיה אחרת. אני חושבת שאהבה היא הבסיס להתמודדות עם פחדים. אם יש תמיכה, אהבה, זה משחרר את הפחדים. הפרדוקס הוא, שכדי להשיג אהבה אמיתית, לפעמים צריך קודם כל להשתחרר מהפחדים.

וואו! פתאום אני מגלה שאני במומלצים! אם הייתי יודעת אולי הייתי כותבת יותר בהרחבה. תמיד אני כותבת בלחץ.

 תודה למי שהמליץ :) 

שנה חדשה, התחלה חדשה. אנו מאחלים לכולם ולעצמנו שיקרו לנו השנה דברים טובים. כך נהיה מאושרים.

האמנם? האם יש דרך לחוות אושר גם כשלא קורים דברים גדולים?

אני רוצה לאחל לכם לדעת לחוות אושר גם בדברים רגילים שקורים, שקרו בעבר ויקרו השנה.

זה לא פשוט. אבל אם תדעו לחוות את האושר הזה, השנה הזו תהיה פתח לדרך חדשה,

אולי דרך לחוויות קטנות של אושר מצטבר.

 חישבו לרגע...

אם אתה חולה - הבריאות יכולה להפוך אותך לאדם מאושר.

אם אתה אדם בודד - אהבה תהפוך אותך לאדם מאושר.

אם אין לך אוכל, קורת גג וילדיך רעבים...

אם יש לך את כל אלה, ויום אחד תאבד את אחד מהם,

תדע שהיית עשיר,

ומה שאיבדת יגרום לך להיות הכי עשיר בעולם אם תוכל להשיבו.

האם זה מה שצריך לקרות כדי שאנשים יהיו מאושרים?

להיות עני?

לאבד פרנסה?

להיות חולה?

לאבד ילד?

כל מה שצריך זה לחוות את חוויית ה"אֵין", החסר.

אפשר לחוות אותה גם בלי שיקרה אסון.

ישנן כמה דרכים. אפשר לנסוע למקומות שבהם לאנשים אין קורת גג, או למקומות שיש בהם מצוקות קשות. לחיות כמוהם שבוע שבועיים.

יש בטלויזיה (בערוץ 8) סידרה בשם "המליונר הסודי". בתכנית זו אנשים עשירים נוסעים לישובים שיש בהם עוני ומצוקות מחייה קשות. הם לומדים את בעיות המקום תוך כדי כך שאינם מגלים שהם עשירים. הם מקבלים תקציב מחייה ממוצע של אותו אזור וצריכים לחיות ממנו למשך שהותם שם כ- 10 ימים. הם מגלים אנשים שחיים בדלות ומקימים ארגוני צדקה, אך חיים תמיד בקושי, בהשרדות מחודש לחודש. דווקא במקומות האלה ישנם אנשים נדיבים שמתחלקים במה שיש להם עם אחרים. בסוף הביקור הם מגלים לתושבים שהם עשירים ומחלקים מכספם לקידום אירגוני הצדקה, ולפעמים גם לאנשים או משפחות.

בסוף התכנית הם בדרך כלל מספרים שלמדו המון מהביקור הזה, שחוו חווייה מעצימה ששינתה את תפיסת עולמם. פתאום הם מבינים כמה טוב להם, מאושרים במשפחה שיש להם ובמה שזכו מבחינה כלכלית. ופתאום יש בהם הצורך להתחלק עם אחרים במה שצברו במהלך חייהם. הסידרה מומלצת ביותר! מאוד מחממת את הלב! תצפו!

אבל לא חייבים ממש לחוות באופן ישיר.

אפשר לדמיין. לעשות תרגיל בדמיון מודרך. 

 קחו לעצמך כמה דקות כדי להקדיש לתרגיל הזה.

תדמיין/י סיפור אישי של אנשים שאין להם את מה שיש לך.

לא חסרים סיפורים קשים בעולמנו. תבחר אחד מהם,

תנסה/י להתחבר... מה הוא/היא מרגישים....

דמייני את עצמך במקום האישה הזו. תחשבי לרגע שזו את.

כל אחד מאיתנו היה יכול להיוולד שם >

העברתי את הקטע לגניזה.

אולי אעלה אותו שוב אח"כ, אולי אערוך ואעלה... בינתיים לא יודעת.