ואהבת לאדם כמוך

אלברט איינשטיין מסביר מהי תורת היחסות:

"שים ידך על תנור חם למשך דקה וזה ייראה לך כשעה. שב ליד אישה יפה למשך שעה וזה ייראה לך כדקה. זו יחסות".

גם אושר הוא עניין יחסי. נדמה לי שכולם יודעים את זה ומהנהנים בראשם , אבל כמה מאיתנו באמת מרגישים כך? 

אדם נשוי שהוא אב לשלושה ילדים וגר באוהל מקבל דירת 3 חדרים והוא מריר כי רצה חדר לכל ילד.

אותו אדם יכול להיות יכול להיות מאושר כי עכשיו יש לו דירה.

במקרה הראשון, הוא אף פעם לא יהיה מאושר, כי תמיד ירצה יותר.

ובמקרה השני,האושר יתן לו כוח להתפתח ולהגיע לדירת 5 חדרים.

גבר רווק מוצא אהבה אבל הוא מריר וסובל כי הם גרים באוהל.

אותו אדם יכול להיות מאושר כי עכשיו הוא לא לבד.

כלומר, האושר הוא פונקציה של מה שיש לך כעת ומה שאתה מצפה להשיג.

השאר כבר יבוא מאליו.

לוחמים יקרים,

כשאני קוראת ושומעת את סיפוריכם, אני קולטת שהיום הזה הוא לא רק יום של שכול ואבדן, לא רק יומן של המשפחות השכולות שאנו בוכים עימן.

זהו גם יומם של לוחמים, מאות אלפי חיילים שהיו שם בכל המלחמות ליד אותם חללים וחזרו הבייתה בלעדיהם.

נפל בחלקכם לחוות חוויות מעולם אחר. עולם של מלחמת השרדות שבו כל החוקים משתנים. המוות היה כפסע מכם, הדם והאש היו חלק מהנוף.

חוויתם אחוות לוחמים, אחווה שאינה מבדילה בין דם לדם. דמם של חילונים ובני ישיבות, יהודים ודרוזים, מזרחיים ואשכנזים היה לדם אחד טהור, בתוך טומאה של מלחמה ושינאה. היבטתם בעיני האויב ויריתם. כי ידעתם ששם, מותר וצריך להרוג. שם, ערך החיים מקדש את המוות.

שם למדתם על יאוש ועל תקווה , ונתתם מקום לתפילה.

חזרתם הבייתה נושאים עמכם את הפצעים והאבק, לחיים השוקקים שממשיכים כרגיל. עד יום הזיכרון הבא או המלחמה הבאה. אבל אותן חוויות שקעו בכם והפכו להיות חלק מהווייתכם.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום המלחמות.  האבדן והשכול מתערבבים בפצעים שחיים בקירבכם, בפצעים שלא ממש מגלידים.

ואני שואלת אתכם, לוחמים יקרים, מה אתם לוקחים איתכם משם חוץ מהכאב?

האם הבנתם משהו מהטרוף הזה?

ולמה צריך מלחמות?

================================================================= 

 וכשעוסקים במלחמות ובמוות כדאי גם להקשיב לשיר "ים הרחמים" של קובי אפללו שמושמע ביום הזכרון אבל עוסק בעיקר בחיים. השיר הזה מאוד מרגש אותי (תודה לנ*גה שנתנה לי את הלינק לשיר).

(תלחצו על כותרת השיר) 

ים הרחמים

מילים ולחן: קובי אפללו

אם החיים הם חידה, לא מפורשת

והסודות זורמים בהם, כמו נחלים

מנסים למצוא את כל צבעי הקשת

עובדים קשה לבנות פה משהו במילים

ואתה חי בזמן זמני ספור בלוח

ומקווה לשתות את החיים עד תום.

ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח

ועל הדרך להגשים איזה חלום

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים

אם השנים חולפות מהר ולא הספקת

ולא נשאר מהן יותר מזיכרון

היית איש חשוב ענק אך התפוגגת

והשתדלת להשלים עם השעון

אם החיים הם חידה לא מפורשת

והסודות זורמים בהם כמו נחלים

תקווה למצוא את כל צבעי הקשת

תשאיר פה רושם טוב ותאסוף מילים

אולי אחרי הכל תגיע לשמיים

אולי אחרי הכל תשמח מהחיים

תאמר תודה ותהפוך פתאום למים

ותצטרף לים הרחמים.

די! אני לא יכולה יותר!

לא יכולה לחיות יותר!

הנאצי הזה הורג אותי

זה אח שלי

השטן בכבודו ובעצמו

אין מילים לתאר את מה שהוא עושה

ורק בגלל שאני חלשה בית המשפט נתן לו לנצח

כי אני חולה ולא יכולה להגיע לבית המשפט

והכל כתוב בתיק!

אבל הם לא קראו!

2 עורכי דין ושופט!

האינפורמציה הייתה בתיק מול העיניים שלהם

ולא ראו כלום!

פשוט מחקו אותי

כי לא יכולתי להגיע לבית המשפט.

והוא עמד שם ושתק.

לא אכפת לו שיקברו אותי!

לא אכפת?

אכפת לו!

זה מה שהוא רוצה!

כי הוא רוצה את כל הירושה.

הוא כבר יודע שאני אובדנית

ואם אני אמות הוא יירש את הכל!

זה מה שיעשה אותו מאושר! הכסף והרכוש!

נתן לשופט להרוג אותי.

גם ברווחה כבר יודעים באיזה מצב אני נמצאת.

המליצו על עזרה דחופה.

אבל השופט לא קרא

הוא מחק את הבקשה (שמחכה כבר שנתיים וחצי!)

כי לא הגעתי, ואין לי ייצוג,

וגם כי אחי כמובן לא הביא את המסמכים הדרושים.

כתוב בתסקיר שנמצא בתיק:

"מצבה על פי תהום, פיסית, בריאותית, נפשית וכלכלית".

מה צריך יותר מזה כדי להבין שאני לא יכולה להגיע לבית משפט!

ושאני צריכה את העזרה דחוף!

והרווחה לא עוזרים כי התסקיר נמצא במחלקה השנייה באותו בנין.

ובטוח לאומי? תעשו לי טובה...

אין עם מי לדבר.

וזה כואב

זה כל כך כואב לי לחיות.

אתם יודעים מה זה להיות במיטה מתה מרעב ולא מסוגלת לקום להכין לי משהו לאכול?

ולבקש טובות מהשכנים?

יותר מזה אני לא אתאר.

אני מתביישת.

הכאב הנורא הוא בגלל השתיקה

הכל נעשה בשקט מאחורי הקלעים

מעט מאוד אנשים יודעים

ומי שיודע לא מוכן לנקוף אצבע.

אני גם לא יכולה לדבר חופשי בטלפון

כי הוא מאזין לי לטלפון.

לי, אני המפלצת שהוא צריך להעסיק בשבילה חוקר פרטי!

זה נשמע לכם פולני הסיפור הזה?

נכון, זה פולני.

אנחנו משפחה של ניצולי שואה.

וזה מה שההורים הורישו לנו.

הם עשו הכל כדי שיקרה אסון בסוף

הם עשו הכל כדי שלא אוכל לחיות.

ואני נאבקתי בפולניוּת.

נאבקתי בשטן הזה שבקרבי

מנסה לראות את האור בתוך החושך

יודעת שמלחמה זה רע

ששנאה לא מביאה דברים טובים

וניסיתי. הו כמה ניסיתי...

לדבר לליבו.

לא שירחם עלי חלילה.

אלא רק שיבדוק בתוך עצמו מה כואב לו כל כך

ולמה הוא שונא אותי.

שיבין שאני לא אשמה בכך שהוא לא קיבל אהבה מהוריו.

גם אני סבלתי מהם. אני גדלתי בגטו הזה להיות חולה

ולא אמרתי מילה.

נאבקתי כל חיי לתפקד כמו כולם

ולא ידעתי לומר מה אני מרגישה.

והייתי נכונה ודרוכה לכל דבר שרצו ממני

רק לרצות את כולם.

אני, אחותו הקטנה בכיתי כשהיה לו רע.

והוא לא ראה כלום.

והנבלה הזה כבר כמעט בן 60

ועוד לא הבין כלום.

אבל אל תדאגו

אני לא הולכת להתאבד מחר.

כי אני לא יכולה ללכת ולתת לו "לנצח"

לרשת הכל ולהתעשר על מותי.

הוא יהיה חייב להתעמת מול מה שעשה

ובשביל זה אני חייבת להוציא את הסיפור החוצה.

אני אנסה לשרוד עד שכולם ידעו.

כי איתו אי אפשר לדבר.

רק אם אחרים ידעו מה שעשה והוא יצטרך להסתכל להם בעיניים

רק אז, אולי הוא יהיה חייב להתעמת עם זה.

אני לא מתאבדת רק בגלל זה.

אבל אני לא יודעת כמה עוד אוכל לחיות

כמה אוכל לעמוד בסבל, ביסורים

להאבק על חיי.

זה יסורים כל כך קשים, ללא מנוחה.

אני לא מסוגלת לבקש תרומות.

עדיף לי למות ולא לבקש.

וכבר ביקשתי טובות בשנים האחרונות

זה גומר אותי כל פעם מחדש

כשאני צריכה לבקש עזרה.

לא מסוגלת.

בבקשה אל תתנו לי עצות מה לעשות.

כי זה הרבה יותר מסובך ממה שאתם חושבים.

אני לא יכולה לקבל עו"ד מ"שכר מצווה".

אני גם לא יכולה לקבוע פגישות.

לא יוצאת מהבית.

רק בבקשה תנו לי כוח.

איך שאתם יכולים.

תסלחו לי על ההתפרצות

זה לא אני בדרך כלל

אבל אני חייבת להוציא את זה החוצה.

_____________________________________________________________

אני חייבת שוב להגיד תודה ענקית

למלאך שלי, שמנסה לעשות הכל.

אבל גם הוא כבול

אני מעמידה אותו בסיטואציות קשות

אני צריכה לעזור לו לעזור לי ואין לי כוח.

כמה הוא כבר יכול לעשות?

כואב לי עליו.

בהמשך לפוסט הזה אני מביאה לכם עידכון שקיבלתי במייל. אתם מוזמנים להצטרף ולשלוח לחברים.

מאחר וכבר היה דיון בפוסט הקודם, אני מפנה אתכם לתגובות שהיו שם לפני שאתם מגיבים כאן.

יום ד', כ"ב בטבת  התשע"א 29.12.2010                                  המאבק לחלוקה צודקת של הרווחים מהגז    הודעה לתקשורת  בשעה שפעילי "פורום פעולה אזרחית" יפגינו נגד הכניעה ללחצי חברות הגז בעת הופעתו של פרופ' איתן ששינסקי באוניברסיטה העברית הערב, יופיע הרב מלכיאור בכנס פעילי המאבק בבאר שבע        בעקבות הדיווחים על כניעתה של ועדת ששינסקי למסע הלחצים, ההסתה והאיומים של חברות האנרגיה, יגיעו היום עשרות פעילי "פורום פעולה אזרחית" בירושלים למחות בעת הרצאתו של פרופסור איתן ששינסקי באוניברסיטה העברית. באותה השעה ישתתף הרב מיכאל מלכיאור, מייסד "פורום פעולה אזרחית", בכנס פעילים באוניברסיטת בן גוריון, בהשתתפות סטודנטים ותושבי באר שבע והסביבה שהתגייסו למאבק על העלאת חלקו של הציבור ברווחים מאוצרות הטבע בישראל. בינתיים, נערך מטה המאבק של פורום פעולה אזרחית להגברת פעילות המחאה  בשבועות הבאים.     לפרטים נוספים נמרוד בוכמן 050-7441006               israel-restart.com           דוא"ל: [email protected]  טלפון: 050-7441006 begin_of_the_skype_highlighting              050-7441006      end_of_the_skype_highlighting כתובת:  אנו פועלים מהבית ומבתי קפה. ברגע שנתמקם במקום מסודר  נפרסם את כתובתו ברבים. תודה וסליחה על אי הנוחות.

להסרה מרשימת התפוצה לחץ/י כאן
If you prefer not to receive future email communications from us, please unsubscribe here

את אבי הכרתי לפני כעשרים וחמש שנה. הייתי סטודנטית באוניברסיטה ועבדתי במשרה חלקית כמדריכה בצהרון לגיל הרך בשכונת מצוקה. מטרת הצהרון הייתה לתת לילדים שמסתובבים בחוץ או בבית חסרי מעש בשעות הצהריים מסגרת שבה היו גם משחקים והעשרה כללית.

אבי גדל במשפחה קשת יום. האם הייתה מפגרת והאב היה שיכור. כשאבי הגיע הוא היה כבן 5. הוא כמעט לא ידע לדבר והתרחק מבני אדם. צורת ההתייחסות שלו לילדים אחרים הייתה התנהגות של התגוננות ע"י תקיפה. מידי פעם הוא היה זורק אבן על ילד שהיה מתקרב אליו. הוא גם לא ידע איך להייחס לצעצועים, לא ידע בכלל לשחק. כי בבית לא היו צעצועים בכלל. הצהרון היה מלא במשחקים והוא היה נוהג לזרוק ולשבור.

ביום הראשון כשראינו אותו ואת אימו היה ברור שמדובר בילד טעון טיפוח שלא קיבל חום בבית. למעשה הרמה ההתפתחותית שלו הייתה כשל ילד בן שנתיים(לא על פי אבחון מקצועי אלא על פי התרשמות), שכבר הספיק ללמוד שהעולם סביבו עוין. אני ורכזת הצהרון, שהייתה במקצועה גננת בשכונת יוקרה, ראינו ילד מתוק שבא מבית מוזנח, והבנו שיש להתייחס אליו כאל ילד בן שנתיים. אני הבנתי שאם צורת ההתייחסות שלו לעולם הייתה זריקת אבנים, הוא כנראה ילד מוכה שזקוק לחום ואהבה ולכך שיוחזר לו האמון בבני אדם. ולכן יש להתייחס אליו בזהירות רבה. היה צריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק כדי שלא ישבור דברים ויכה ילדים. וללמד אותו כיצד להתנהג כמו שמלמדים ילד בן שנתיים. לא כעסנו ולא צעקנו עליו, ובודאי שלא הענשנו אותו.

כעבור מספר ימים הגיעה מדריכה חדשה שלא הכירה אותו וברגע שראתה אותו גורם נזק למשחק, כעסה עליו והורתה עליו לצאת החוצה.

את הארוע הזה אני לעולם לא אשכח. ובמיוחד את פניו באותם רגעים. הוא לא הגיב, לא אמר דבר אלא מייד יצא וברח משם בצעדים מהירים, בפנים מוכות עלבון, אבל היה משהו גאה בהליכתו. פניו ואופן הליכתו כאילו אמרו: "אתם לא רוצים אותי, אז לא צריך"! ילד קטן שלא הבין שעשה דבר אסור ונענש. מן הסתם היה רגיל לקבל עונשים בביתו. אחר כך למדנו לדעת שהיה מקבל מכות מאביו השיכור.

אני והרכזת מייד רצנו אליו כדי להחזירו למועדונית, אבל הוא ברח וזרק אבנים. הוא פחד מאיתנו ואנחנו רק רצינו לחבק אותו. כל הילדים הצטרפו למרדף בשמחה רבה מה שגרם לו לפחד עוד יותר ולברוח ביתר מרץ. בסופו של דבר הרכזת הצליחה לשכנעו לעצור ולתת לה להתקרב אליו. היא הרימה אותו וחיבקה אותו. נתנו לו להבין שאנחנו לא כועסים, אלא רוצים רק לחבק אותו. וכמובן שהסברנו למדריכה החדשה במה מדובר ואיך לנהוג כלפיו.

אחרי המקרה הזה הרכזת והמדריכה השנייה לא חיבקו אותו יותר. כך מן הסתם נהוג בגנים. הגננת לא מרימה ומחבקת ילדים כי צריך לשמור על גבולות. זה אף פעם לא נאמר, אבל כך התנהגה הגננת. אני בכל אופן, לא יכולתי לסרב לצורך של הילד המתוק הזה להיות נאהב והתאהבתי בו. והוא רצה שוב להיות על הידיים. כשהוא ראה שאני נכונה להרימו, הוא לא עזב אותי לרגע. בדרך כלל הוא היה מגיע למועדונית בשעה מאוחרת כי לא היה לו מושג מתי להגיע. הוא היה מגיע אחרי ששוטט לבדו בשכונה ללא כל השגחה. הוא גם לא ידע באילו ימים המועדונית פועלת. פשוט היה מגיע מידי פעם ומוצא אותנו.

כשהיה מגיע, בדרך כלל אני הייתי עסוקה בפעילות כלשהי עם הילדים. הוא היה מושך בכתפי ואומר: "הנה אני!" זו הייתה דרכו לומר שלום. ומייד ביקש את תשומת ליבי. ואני הייתי צריכה איכשהו לתמרן בינו לבין האחרים. הייתי מרימה אותו על הידיים די הרבה ועושה לו סלטות באויר שהיה נהנה מהן מאוד. ואחריו גם הילדים האחרים רצו לעשות סלטות.

פעם בשבוע צפינו בטלויזיה בתכנית רגע ודודלי. כשהיינו צופים בטלויזיה הוא היה על ברכי. לא הסכים לרדת. אני הבנתי שכנראה החום והחיבוקים שלי היו החיבוקים היחידים שקיבל אי פעם. הוא היה חי בעולם עוין ואצלי מצא פינה של ביטחון ואהבה.

שמתי לב שהוא לא יודע לקרא לדברים בשמם. פעם אחת כשבטלויזיה היה שטיח הוא פתאום אמר לי בשמחה: "שטיח"! מישהו בטלויזיה אמר "שטיח" ואז הוא למד. גילה דבר חדש. כי לא ראה שטיח קודם לכן ולא ידע איך קוראים לזה. מידי פעם לימדתי אותו מילה נוספת. ופה ושם היה אפשר לשחק איתו רק לבדו  משום שעוד לא הגענו לשלב של משחק בחברת ילדים אחרים.  וגם זה היה לדקות ספורות בלבד.

היו פעמים שאבי נעלם מהבית ולאחר זמן רב היו מוצאים אותו. התברר שהוא משוטט לבדו בשכונה, גונב אוכל מדוכנים במרכז, ואיש אינו יודע היכן הוא ומתי יגיע. המשפחה הייתה מטופלת על ידי הרווחה, כך שאנחנו לא התערבנו.

לקראת סוף השנה, כמה ימים לפני חופשת הקיץ הודענו לילדים שביום ג' בשבוע הבא זו תהיה הפעם האחרונה ואחר כך המועדונית תהיה סגורה. אבי לא היה באותו יום, וכנראה פספס עוד כמה ימים. אני לא זוכרת בדיוק. אבל גם אם אמרתי לו שהמועדונית עומדת להסגר, הוא בודאי לא הבין מה זה "יום שלישי" ומתי זה. מאוד חששתי שיום אחד הוא יבוא וימצא את המועדונית סגורה בלי לדעת למה. ואכן זה קרה. הוא לא הגיע גם ביום האחרון. ואני תארתי לעצמי שהוא בטח ממשיך לבוא כשיוצא לו אבל מוצא דלת נעולה.

ליבי נשבר. הבנתי שגרמתי לו עוול נוראי. אני כנראה הייתי האדם היחיד שנתן לו חום ונטשתי אותו. לא ידעתי היכן הוא גר ובאותם ימים הייתי חולה ולא יכולתי לאתר אותו. וכך זה הסתיים.

כעבור כחצי שנה - שנה עברתי בשכונה וראיתי אותו. מייד קראתי לו בשמחה אבל הוא נעצר, שמר מרחק ולא הגיב. אחיו הקטן שהיה איתו רץ לקראתי בשמחה. וזה היה די מוזר, משום שכמעט לא הכיר אותי. אני זוכרת שבתקופת המועדונית ראיתי את האח הקטן יום אחד בעגלה עם אימו. הוא היה בן שנתיים בערך. זבובים התעופפו סביב פניו, מן הסתם אחרי שאכל משהו מתוק. והוא לא הגיב, היה אפאתי. כאילו שלמד לחיות עם הזבובים על פניו. ודווקא הוא זכר אותי ורץ לקראתי. אבל את אבי לא הצלחתי לדובב ולקרב אלי.

מאז עברו שנים. היום אבי צריך להיות בגיל 30 ומשהו. מידי פעם אני נזכרת בו וחושבת עליו. אני כל כך רוצה לדעת מה עבר עליו, מה נהיה ממנו. כשהכרתי אותו חשבתי בליבי - הילד הזה יגדל להיות עבריין. מה כבר מחכה לו כאן? מי ידאג לתת לו אהבה וללמד אותו נורמות חברתיות מקובלות? הוא בטח יגדל וילמד לשכלל את טכניקות ההגנה שלו מפני העולם ואיך לשרוד על ידי גניבות ואלימות. אבל כשיהיה בוגר, כבר לא יתייחסו אליו כאל ילד טעון טיפוח. אף אחד כבר לא יבין שזה מה שהחיים לימדו אותו. והוא ישלם את מחיר החברה שאינה יודעת לטפח את ענייה.

ואני כנראה לעולם לא אדע מה עלה בגורלו.