ואהבת לאדם כמוך

***********************************************************************************

ערב ראש השנה האחרון היה דומה לשנים קודמות אבל היה בו משהו חריג.  באויר מרחפות מילים כמו "חשבון נפש", "סליחה", "הארה", "אור", התחדשות", מוות". משהו מוזר קרה לי בחודשיים שלפני ראש השנה, מעין צירוף מקרים שמביא אותי להתיחסות חדשה לראש השנה. שאלות על סוף והתחלה חדשה.

לאחרונה אני נזכרת בכל מיני אירועים מהעבר. הכל כואב, אין זיכרונות טובים. אני רוצה להפסיק לזכור. רוצה למלא את החלל במוח ובלב במשהו טוב. אבל לא מוצאת... אני שורדת מיום ליום, חיה רק בשביל לסיים איזו משימה. זה לא מספיק בשביל להפיח בי רוח חיים. אתם מכירים את המצב הזה שכאילו כל הדם אוזל מהגוף? שהגוף מתרוקן מאנרגיות והופך להיות כמו שק תפוחי אדמה? אין כוח לזוז. שיתוק. ככה אני כבר כ-5 שנים. חולה, כמעט לא מתפקדת, חיה על תרופות. הכל כואב, עייפות בלתי פוסקת, חרדות יומיומיות והתמודדויות בלתי אפשריות עם בעיות חיים מכל הכיוונים.

לפני מספר חודשים, כבר תיכננתי את מותי לתחילת אוגוסט האחרון. הבנתי שיותר לא אוכל להחזיק מעמד. הגעתי לנקודת קצה. ואז עלתה בי מחשבה על עוד נסיון אחד לעשות משהו שבחיים לא הייתי חושבת עליו. חשבתי שאולי הפתרון הוא לאשפז את עצמי במוסד פסיכיאטרי. כי בסה"כ אני גם בדיכאון וחרדות קשות. וחשבתי שאולי שם תהיה הקשבה לסיפורי, אולי סוף סוף מישהו יבין מה קורה איתי, ויבין מה צריך לעשות. אולי אני צריכה לרדת למקום עוד יותר נמוך ממה שאני נמצאת כדי לעלות למעלה. כי בהסתגרות שלי, אף אחד לא מבין.  אף אחד מאלה שאמורים להבין. אף אחד לא רואה אותי באמת. ושם, בבית החולים אי אפשר להסתיר. הכל חשוף. ולרופאים יש יותר זמן לדבר עם המטופלים בניגוד לרופאים בקופת חולים שאין להם זמן לדבר מילה.

אישפוז במוסד פסיכיאטרי זה בשבילי לרדת למקום הכי נמוך שאפשר. כי שם כבר אין לאדם שום שליטה על חייו. שם צריך לתת הסבר שישמע רציונאלי לכל דבר קטן שמבקשים. אין לי מושג בדיוק מה קורה שם, אבל כך לפחות אני מניחה. אם לא יבינו למה אני צריכה דבר זה או אחר, לא ינסו לעזור להשיגו. ויותר מזה, יזלזלו וייחסו זאת ל"מחלה".  איבוד השליטה הטוטאלי הזה על חיי זה הדבר שהכי מפחיד אותי. המחלות שאני סובלת מהן הן לא מחלות קונבנציונאליות. רוב הרופאים לא מכירים, לא מבינים, מזלזלים. ולכן להתאשפז זה משהו שלא בא בחשבון. אני לא אעמוד בזה. אז שוב חזרתי לנקודת המוצא. האלטרנטיבה היחידה היא למות. במילא מאוחר מידי.

אלה היו מחשבותי לפני כמה חדשים.

אבל אז, בתוך השקט הסוער שאני חיה בו, קצת לפני ראש השנה, פתאום צלצול טלפון. הטלפון בביתי מצלצל מעט מאוד לאחרונה, כי קשרים רבים נותקו. אני יותר ויותר מסתגרת. והרבה פעמים לא עונה. בעיקר אם זה מספר לא מזוהה או מספר מזוהה שאני מרגישה שלא אוכל לדבר עם המטלפן. הפעם בכל זאת עניתי. זה היה  קול  מן העבר, לקח זמן עד שזיהיתי אותו. הוא לא עזר לי לזהותו מייד. אבל זה היה קול שעשה לי כל כך טוב לשמוע. הוא רצה לדעת מה קורה. נדמה לי שהדמעות התחילו לזלוג די מהר. המועקה הנוראית שחסמה את החזה שלי, כאילו התחילה להינמס. ידעתי שאני יכולה לבטוח בו. בשנים האחרונות, בתוך מאבקי ההשרדות שלי, נתקלתי במוצצי דם שלחמם הוא מחולשתם של אנשים. ופתאום לשמוע אותו, זה היה כמו לשמוע מלאך. ברגע הכי קשה. 

[.............עריכה.................. ]אבל איך אוכל לפגוש אותו עכשיו.  אני לא במצב נפשי ופיסי ..עריכה... אני חיה בכאוס. אמרתי לו על זה כמה מילים. הכנתי אותו. אבל זה לא היה חשוב לו. הוא רק רצה לעזור. מייד נחלץ לעזרה. מאז הוא התקשר יום יום כדי לקבוע פגישה בביתי, לעשות רשימה מה אני צריכה, ולהתחיל לפעול. אבל אני כל פעם הייתי דוחה את הפגישה. כי אני לא יכולה שהוא יראה אותי ואת הבית במצבי. זה לא נראה טוב, בלשון המעטה. אבל הוא היה מוכן לחכות אפילו לילה שלם עד שאהיה מוכנה. הוא הגיע ממרחק של כשעה נסיעה וחיכה ברכב שעתיים עד שהסכמתי שיעלה. הוא נסע כבר כמה פעמים מרחוק כדי להביא לי תרופות, ולסדר כמה דברים. לקח על עצמו לסדר לי את החיים. וכל הזמן הוא אומר: "עוד שנה תהיי מלכה, אני מבטיח לך!"

הוא אדם עסוק מאוד ואני משתדלת לא להטריד אותו יותר מידי. אבל הוא אומר שמטריד אותו שאני לא מתקשרת. הוא מחכה כבר שאודיע לו שאפשר להיפגש ולהזיז דברים.

אני באמת לא רגילה לאנשים כאלה. אנשים לא לוקחים על עצמם להתגייס למעני. אני אדם שלא יודע לקבל עזרה. אבל האיש הזה הוא מלאך. אין לי מילה אחרת להגדיר אותו.

הוא נתן לי זריקת כוח. להחזיק מעמד איכשהו עוד קצת. בינתיים. זה לא קל, אני עדיין בנפילה קשה. אבל מרגישה כבר לא לגמרי לבד. לפעמים קצת זזה יותר. חשה איזו רוח גבית קלה. בערב ראש השנה למשל, הוא גרם לי לעשות משהו שלא הייתי מסוגלת.

אחרי השיחה הראשונה איתו, שהיתה כאמור קצת לפני ראש השנה, התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא חשבתי. אולי איזו יד מכוונת שלחה לי אותו? אולי אבי ז"ל דואג לי מלמעלה והוא זה ששלח אותו? איך זה שהאיש הנפלא הזה הופיע דווקא עכשיו? רגע לפני הסוף...

האם נשמות המתים הקרובים אלינו איתנו???

האם יש להן כח להשפיע על חיינו???

 אולי זה אומר שאני באמת השתגעתי??? 

מה קורה פה לעזאזל???

אני לא אדם מאמין. אני חילונית ולא מאמינה באלוהים. די הרבה שנים אני "עובדת" על עצמי, מנסה להבין את העולם ונכנסתי גם לתורות של העידן החדש. מנסה ללמוד לשנות את דרכי, להתמודד עם הפחדים בדרך לשינוי. מנסה להאחז בדברים כלשהם שנחשבים כמביאים אור לחיים. ולו כדי לשרוד עד שאסיים את המשימה שלי כאן. אני נעה בין מחשבות על מוות למחשבות על רוחניות ועל מסע החיים וייעוד.

אם אצליח לממש את המשימות שהצבתי לי , מבחינתי אז אוכל לפרוש תוך השלמה כלשהי. בעבר היו לי הרבה תכניות לעשייה ולתרומה, יש לי כישורים שבוזבזו לגמרי כל חיי, ובשנים קודמות הייתה לי תקווה כלשהי שאם עברתי כל כך הרבה סבל בשביל ללמוד את כל מה שאני יודעת היום, מוות בשלב הזה יהיה בזבוז משווע. כי מסע היסורים של חיי לימד אותי כל כך הרבה. סבל שכמעט לא היה בו שום טוב, חייבים להשתמש בו, לעשות עם זה משהו, להשאיר משהו לעולם. אם הייתי יודעת שעד עכשיו זה מה שיהיה, כבר היה עדיף לי לצאת מהסיפור הזה מזמן. לא היה שום טעם לעבור את מסכת היסורים הזו עוד שנים כל כך רבות.

מצד שני, יכול להיות, שאם אשרוד עד שוך הסערה שוב יהיה לי רצון לחיות. אין לי מושג. כרגע אני רוצה לסיים 2 משימות, להשאיר לפחות משהו אחרי שיתן משמעות למסע שעברתי ולמות.

והמלאך הזה שנכנס אל חיי עכשיו, נוסך בי איזו תקווה קלושה, פתח לקרן אור שאולי בסופו של דבר אצליח להשאיר משהו לעולם.

עריכה: 2.5.11

למקום  שבו גדלתי קראו בית. אבל זה לא היה בית. זה היה גטו. בגטו הזה לא היו מתים, לא היו קלגסים, לא היו משרפות ולא היה רעב. אבל היה שם פחד, פחד מוות, כל הזמן. והמוות שכן בכל פינה. הוא שכן בנשמותינו ובשגרת חיינו.

רציתי לספר לכם מה קרה שם ואיך התגלגלו חיי למקום שבו אני נמצאת היום. בשנה שעברה ביום השואה התחלתי לכתוב פוסט, אבל הוא היה ארוך מאוד והיה עוד הרבה לכתוב. ראיתי שכדי שאוכל להביא איזושהי תמונה סבירה, אני צריכה כבר לכתוב ספר. זה לא המקום ולא הזמן. אז התחלתי פוסט חדש. שיהיה יותר קצר. חשוב לי לספר על הגטו שבו גדלתי, כי חלק מהגטו הזה הוא שלא יודעים. וגם מי שיודע, או ידע בעבר, שותק ולא עושה דבר. בשבילי, לספר זה סוג של צעד אל מחוץ לגטו.

תחושת הבדידות בהיותי במקום הזה קשורה גם בעובדה שכיום החברה הישראלית מודעת לטראומה של הדור השני, סופרו הרבה סיפורים. אבל כולם עם סוף טוב. כולם בנו לעצמם חיים "נורמאליים" פחות או יותר. יש גם אנשים מפורסמים שמדברים על זה בתקשורת. כמו שלמה ארצי ויאיר לפיד, למשל. או סירטו של יהודה פוליקר. אז זה כבר אפילו נהיה "אין". אבל אצלנו במשפחה זה היה אחרת לגמרי. דומה בהרבה סממנים אבל כל כך שונה. כי אני לא בניתי חיים. לא הקמתי משפחה, וכיום אני חולה במחלה כרונית ולא עובדת. לא הצלחתי לצאת מהגטו שאמא בנתה לנו כאן, במדינת ישראל. אני כנראה לא אשאיר אחרי שום חותם, שום המשכיות.

הסיפור שלי הוא על אמא שהפרידה בין כל בני הבית, וכל אחד חי בעולמו. על הסתרה שהתבטאה בהמון צורות, על שתיקות רועמות וצעקות מחרישות אזניים.

על קור והניכור ביחד עם מסירות ללא גבול . על אלימות כבושה, ואלימות גלויה אך סמויה מן העין. על משפחה שבה הסבל הפך לערך עליון, שבו מי שלא סובל אין לו ערך. ולמרות שכולם סובלים, זה לא מספיק. אף פעם אי אפשר להתחרות עם הסבל של אמא, המסירות והאחריות ועם הקורבנוּת שלה. כולם היו אפסים בעיניה. והמסר העיקרי שהועבר בצורה סמויה, היה שבכלל אסור לחיות, צריך רק לשרוד.

ואכן, אני הצלחתי רק לשרוד. עד עכשיו. אני לא יודעת כמה זמן אצליח להמשיך לשרוד. נשארתי צל של אדם. אלוהים נתן לי הרבה מתנות של כשרונות ברוכים, ומן הסתם קיבלתי אותן לא רק מאלוהים אלא דווקא בגלל מה שעברתי בבית. אבל הוא לא נתן לי את היכולת לממש אותם. את כל הכישורים האלה. אני חולה, לא מתפקדת, תשושה ומלאת חרדות.

אחי, לעומת זאת הצליח לבנות חיים "נורמאליים". מצליח בעבודה, בנה משפחה ומסודר כלכלית. כלפי חוץ זה נראה "בסדר". אבל גם הוא נשא עימו כאב גדול. כאב על חוסר אהבת הורים, על ניכור נוראי, תובענות והמלחמה על הקורבנוּת. ואת הכאב הזה הוא המיר לשינאה כלפי. מאז שנולדתי הוא שנא אותי . מן הסתם, לאימי הייתה תרומה גדולה לאופי הקשר בינינו. הוא נשא עימו את השינאה הזו כל חייו, בשקט, בלי לומר הרבה מילים. רק על ידי מסרים מוסווים היטב שנתנו לי להבין עד כמה הוא שונא אותי. כשהיינו ילדים כמעט מעולם לא רבנו. פשוט לא היה קשר בינינו. היו בעיקר שתיקות. לא היה לו מושג מה קורה איתי, מה עובר עלי, או אפילו מה אני לומדת, היכן אני עובדת. לאחר שנישא הוא העביר את הרעל שנשא בקירבו לאישתו ולילדיו .  נדמה לי שזה הדבק שאיחד את מישפחתו. הרעל כלפי הוריו וכלפי.

ואני, אני הרגשתי אותו. חייתי וספגתי את הכאב שלו, של כולם למעשה. גם של הורי. והכל בשתיקה, בלי לדבר על זה. בלי לדבר על כלום. בכלל, אנחנו לא יודעים לדבר. הוא בנה עלי תאוריה שלמה על מי אני ומה אני, למעשה, בלי להכיר אותי. הפך אותי למפלצת.

ידעתי שאין טעם אפילו לנסות להתמודד איתו, כי לא ניתן אפילו לנהל שיחה. אני מקנאה באחים שרבים זה עם זה. זה נורמאלי. כשרבים, לפחות מוציאים דברים החוצה. לפעמים אפילו מגיעים להבנות. אבל כאן, אצלנו, הכל חסום. לא מדברים.

ואז מגיע יום אחד שחייבים לדבר. ותיבת פנדורה מתפרצת . אבא נפטר, אמא כבר קשישה סיעודית. צריך לטפל בה, יש ענייני כספים וירושה. כאן המקום להזכיר שההורים שלנו דאגו לנו מאוד מבחינה חומרית, שיהיה לנו מה שצריך. אבל כאמור, לא יותר מידי. רק לשרוד. וזה הדבר החיובי העיקרי שקיבלנו. וברגע שנוצר מצב של צורך בשליטה על הרכוש והכספים, כאשר אבא נפטר ואמא כבר קשישה, דמנטית וחסרת אונים, שם התחיל הרעל להתפרץ החוצה. בדמותה של מלחמה על הירושה והאפוטרופסות על אמא. באופן לא מודע הכסף והרכוש נתפסים אצלו כפיצוי על חוסר האהבה. אבל עכשיו הוא לוקח בכוח. עכשיו יוצא ממנו השטן. במניפולציות, שקרים, הבטחות, טרטורים, של אמא קשישה וחרַדה. אמא שפוחדת מבּנה, פוחדת שלא יבוא להלווייתה אם לא תתן לו את מבוקשו, על חשבוני. השטן הזה שנותן לי למות כאילו בלי קשר אליו, כאילו בלי התערבותו. הוא מתרץ את מה שקורה לי כאילו אני אשמה. ואם אני אשמה, זה נותן לו הצדקה לתת לי למות בלי להניד עפעף. בלי להבין שזה מה שהוא באמת רוצה. שאני אעלם מעל פני כדור הארץ.

ואני נגמרת לאט לאט.

 אני לא יודעת אם ישנם אנשים נוספים, בני הדור השני, שיש להם סיפור דומה. סיפור על הורים שניצלו מהשואה, אבל ילדיהם גדלו בסוג של גטו שממנו לא יצאו. ועץ השורשים של משפחתם נגדע בדור השני. אני מרגישה חריגה. שרק אצלנו זה קרה. שרק אני כזו. אבל אולי אחרים עוד לא מעזים לספר. או שהתקשורת לא מתעניינת. כי כמו שבקום המדינה ניצולי השואה הסתירו את סיפורם, כי הם היו "גלותיים", אולי כיום הנרטיב הזה חוזר על עצמו אצל בני הדור השני. גם אם חיית בצל הטראומה של הוריך, ונחרטו בגופך צלקות, אתה חייב להיות אדם מצליח, נורמטיבי. ויותר מזה, לדעת לעשות עם זה משהו. כמו למשל הסרט והדיסק של יהודה פוליקר - "אפר ואבק". אם לא הצלחת לבנות חיים ולהיות אדם שתורם לחברה, ערכך יורד לאפס. יצא לי לקרוא לפחות בבלוג אחד על סיפורה של אישה צעירה פגועת נפש אשר הייתה מאושפזת מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים, ומתברר שברקע הסיפור יש משפחה של ניצולי שואה שגם שם חותם השואה בא לידי ביטוי במה שקרה לדור השני. אבל התקשורת, למיטב ידיעתי, לא עסקה במקרים כאלה.

נכון, סיפורי הדור הראשון עוד לא סופרו במלואם. והם חשובים לנו מאוד. צריך להמשיך עם זה כל עוד אפשר. אבל כעת הגענו כבר לדור שלישי ורביעי, וגם הדור השני נושא בקירבו את הטראומה. טראומה אחרת. של גדילה לצד הורים שהגיעו יחפים וחולים ממחנות ההשמדה, ורצו לבנות משהו חדש בתוך חברה שרצתה לקדש את האתוס של הגבורה ולשכוח ולהשכיח את ההשמדה. חברה שעוד לא למדה להתאבל ולצמוח מתוך האבל.

אם יהיה בי עוד כוח מתישהו, הסיפור יסופר לפרטיו. זו משאת נפשי. להשאיר אחרי לפחות את הסיפור הזה.