לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ואהבת לאדם כמוך


בלוג בהתפתחות. קודם חיכיתי לרגע הנכון, אבל אולי אין רגע כזה. בינתיים כותבת בעיקר על מה שאני מאמינה. אני מאמינה שהמפתח לעולם טוב יותר טמון ביכולת לראות את האחר בתוך עצמי. להעניק לו את החסד שהייתי נותנת לעצמי, מתוך הידיעה שגם לי מגיע חסד.

Avatarכינוי:  אנה גון - מטר

בת: 14





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2012    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ניצולי השואה זקוקים להצבעתכם!




 

 

בימים אילו מקיים בנק לאומי פרוייקט חברתי להענקת תרומות לעמותות שונות על פי הצבעות הגולשים. יש הרבה עמותות וכל המטרות חשובות. אבל אני רוצה לפנות אליכם בקריאה להצביע במיוחד לעמותה שמרכזת את הטיפול בניצולי שואה. למען שארית הפליטה שלא זכתה ליחס המגיע לה במשך שנים רבות. ועכשיו זו ההזדמנות האחרונה לעשות משהו עבור מי שעדיין חי.

 

אנא זיכרו! הניצולים, שהגיעו לכאן חסרי כל לאחר תלאות השואה, החלו כאן את דרכם מאפס ועל אף מצבם הירוד היוו חלק חשוב בבניית המדינה. נותר עוד חלק קטן מהם שחיים איתנו היום. אנשים שסוחבים איתם טראומות קשות, שעברו תלאות מרובות גם בניסיונותיהם להקים כאן בארצנו בית ומשפחה. וחלקם אף אושפזו בבתי חולים לחולי נפש עקב הטראומות שעברו במלחמה.

 

מספרם של הניצולים הולך ומתמעט. לרובם לא הספקנו לעזור. ב- 20-30 שנה הראשונות לאחר קום המדינה הייתה השתקה של מה שעברו הניצולים.

 

הם נחשבו גלותיים, ולא תאמו לדימוי הציוני החלוץ ה"חזק". גם יחס הגורמים המטפלים אל שארית הפליטה הושפע מהאווירה בציבור וזכויותיהם לא קיבלו תשומת לב. המודעות לחותם השואה במשפחות הניצולים החלה במדינה רק בשנות השבעים. מעט מידי ומאוחר מידי נעשו דברים למענם. בואו נמהר וניתן יד לאלה שנותרו.

 

בפרוייקט של בנק לאומי, ככל שעמותה מסוימת תקבל יותר לייקים היא תזכה לתרומה גדולה יותר. אני רוצה לפנות אליכם בקריאה להעניק כמה שיותר לייקים לעמותת אביב לניצולי שואה . אתם מוזמנים לצפות בסירטון ולהצביע. ניתן להצביע כל יום, פעם אחת ביום עד ה - 27.12.2010!

 

להלן מספר נתונים על מצבם של ניצולי השואה, מתוך המאמר:

 

 *********************************************************

 

מצבם של ניצולי השואה בישראל 

 

 

 מספרם של ניצולי השואה החיים בקרבנו הולך ומתמעט מדי שנה. על רקע הנתון הזה אפשר להבין עד כמה נחוץ וחשוב לשפר את התנאים ורמת החיים של הניצולים בשנותיהם האחרונות. מעבר לעובדה שמדובר באוכלוסייה מבוגרת, שלה בעיות אופייניות, ניצולי השואה סובלים מבעיות אחרות היחודיות להם. לעיתים ניכר כי על אף היותם של שרידי השואה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם היהודי וממדינת ישראל, הם אינם זוכים להתעניינות מספקת בכל הנוגע לצרכיהם המיוחדים.

 

מספרם של ניצולי השואה בישראל 

 

 

במחקר שערכו ג'ני ברודסקי ופרופסור סרג'יו דלפרגולה על ניצולי השואה בישראל הם מעריכים כי בשנת 2003 חיו בישראל  429,600 ניצולי שואה.  לנתונים המספריים הללו מצטרפים עוד 14,600 ניצולים שנולדו בשנת 1945.

 

 

יש לציין כי רוב היהודים שעזבו את ברית-המועצות לשעבר בין השנים 1989 ל-2003 נקלטו בישראל. רבים מהם ניצולי שואה, שמצבם הכלכלי קשה והם נזקקים לסיוע סוציאלי רב.

 

מצבם של ניצולי השואה בישראל

 

 

מהמחקר עולה כי בשנת 2003 חיו 176,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני או קרוב לו. מספר הניצולים שסובלים הן מקרבה לקו העוני והן מבעיות בריאותיות, פיזיות ו/או נפשיות והן מבעיות בתחזוקה ובחימום ביתם הגיע ל- 124,600.

  

כיצד משפיעה המצוקה הכלכלית על ניצולי השואה בישראל

 

 

ממחקר שערכו איילת ברג –ורמן וג'ני ברודסקי בשנת 2004 בנושא השפעת המצוקה הכלכלית של הזקנים על תנאי חייהם עולה כי 86,000 ניצולי שואה, לרבות יוצאי אגן הים התיכון, אינם יכולים להרשות לעצמם הוצאות על ביקורים או טלפונים לילדיהם. 107,000, המהווים 25% מכלל הניצולים נאלצים לבחור בין קניית מזון לבין קניית מוצרים חיוניים אחרים כגון תרופות. 34% מקרב ניצולי השואה בישראל נזקקים לעזרה בחימום דירתם בחורף.

 

ניצולים הזקוקים לסיעוד

 

לנוכח הגידול במספר הפונים לקבלת סיוע בשנים האחרונות ולנוכח התופעה הטבעית של הזדקנות הניצולים, ערך הג'וינט – מכון ברוקדייל, באוקטובר 2003 מחקר שנועד לתת אומדן על היקף האוכלוסייה הנזקקת בשנים הקרובות. המחקר בוצע בהתאם לבקשת אנשי הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל.

   

אומדן הניצולים הזכאים לשירותי סיעוד ברמה של 150% (כלומר: תוספת שעות סיעוד מהקרן) מוערך לשנת 2010 בכ- 150,000 איש.

 
ניצולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים

 

בינואר 1999 היו מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים 725 ניצולי שואה – כך עולה מעדותו של ד"ר זאב קפלן לפני הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של חולי הנפש ניצולי השואה המאושפזים בבתי-חולים לחולי נפש בישראל (ועדת-בזק).

מן הנתונים הללו עולה כי כ- 50% מכלל ניצולי השואה המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים הינם בני 70 ומעלה.

הרוב המכריע של ניצולי השואה המאושפזים, מאושפז לתקופות של למעלה משנתיים. 26% מהם מאושפזים יותר מ-15 שנה.

רוב המטופלים ניצולי השואה הנמצאים בשנות השישים לחייהם הינם חסרי משפחה או כל רשת חברתית אחרת שתתמוך בהם ותסייע להם. המאושפזים ניצולי השואה סובלים בדרך כלל משילוב של מצוקות גופניות, מנטליות, פסיכולוגיות וסוציאליות ולחלקם אף נכויות תפקודיות.

 

כבר בשנת 1991 העיר מבקר המדינה על הטיפול הלקוי בחוסים והצביע על היעדר פיקוח נאות על עבודתם של האפוטרופוסים. לטענת המבקר, יש צורך להדק את הפיקוח על האפוטרופוסים כדי לוודא שהם פועלים לטובת החוסים ולמנוע ניצול לרעה של החוסים, הזנחתם ואי-סיפוק צורכיהם. בביקורת שנערכה באוגוסט 2001 עלה שהליקויים לא תוקנו. ועדת-בזק הגישה המלצות לפתרון הבעיה, אך עד מועד סיום הביקורת הן לא יושמו.

 

מאי ובדצמבר 1999 פנתה מנכ"לית משרד המשפטים למנכ"לים של משרדי האוצר, העבודה והרווחה ומשרד הבריאות והפנתה את תשומת לבם לממצאי ועדת-בזק ולהמלצותיה. היא ציינה כי לא נעשה דבר ליישום המלצות הוועדה. בפברואר 2001 הודיע משרד האוצר למנכ"לית משרד המשפטים כי הטיפול בנושא הועבר לסגן הממונה על התקציבים באוצר. בבדיקה שנערכה במשרד האוצר לא נמצאו כל מסמכים המעידים שמשרד האוצר החל לטפל בנושא.בתשובת משרד האוצר למשרד מבקר המדינה בינואר 2002 הוא הודיע כי "גם אם היתה הסכמה על התוכנית, לא ברור מניין יימצא התקציב הניכר ליישומה".

 

 

דברי אריה ברנע, לשעבר יו"ר ארגון "לפיד" להנחלת לקחי השואה, כמעט כל השקעתה של מדינת ישראל בניצולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים היא ברמה של "תחזוקה בסיסית" כלומר: בעיקר מזון ותרופות. אשר לניצולים המאושפזים שנים רבות - לא נעשה ניסיון אמיתי לשקם אותם ולהחזירם לקהילה. רוב המאושפזים אינם זוכים לשום "מותרות" כמו למשל: מכשיר טלוויזיה בחדרם, שיכלו להקל במעט על סבלם המתמשך.

 

 *********************************************************

 

אנא כנסו, הצביעו, הפיצו בכל מקום אפשרי - בבלוג, בפייסבוק... רשמו לפניכם את הקישור והצביעו כל יום! כי זו אחריותנו כחברה לדאוג לאותם אנשים! אם מישהו רוצה, אני אשמח אם תשלחו לינק לתכנית "צינור לילה" כדי שיעלו את המודעות לפרוייקט, ואז אולי בנקים ו/או גופים אחרים ירתמו גם הם לפרוייקטים דומים (אני לא משתמשת בפייסבוק ולא מתמצאת).

 

 

 

כמו כן ניתן לתרום לעמותה באופן אישי באמצעות:
א.האתר "ישראל תורמת"
http://www.israeltoremet.org/amuta/580481638
 ב. באמצעות משלוח תרומה בדואר לת.ד. 201  נחלים  49950
 ג. באמצעות העברה בנקאית לעמותת "אביב לניצולי השואה" בנק מזרחי טפחות סניף 481 חשבון מספר 183577
 ד. לחץ כאן לתרום לעמותה בכרטיס אשראי

 תרומות לעמותה מוכרות לצורכי מס הכנסה ע"פ   סעיף  46 לפקודת מס הכנסה. ניתן לתרום לעמותה  ממעשר כספים.

נכתב על ידי אנה גון - מטר , 13/12/2010 06:20   בקטגוריות אינפורמציה, גטו, גיל, השרדות, חברה, חיים, ישראל, מעשים טובים, עוני, פערים חברתיים, ניצולי שואה  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אנה גון - מטר ב-29/12/2010 11:20
 



הנושא החם - אמא בנתה לנו גטו- חלק א'


עריכה: 2.5.11

 

למקום  שבו גדלתי קראו בית. אבל זה לא היה בית. זה היה גטו. בגטו הזה לא היו מתים, לא היו קלגסים, לא היו משרפות ולא היה רעב. אבל היה שם פחד, פחד מוות, כל הזמן. והמוות שכן בכל פינה. הוא שכן בנשמותינו ובשגרת חיינו.

 

רציתי לספר לכם מה קרה שם ואיך התגלגלו חיי למקום שבו אני נמצאת היום. בשנה שעברה ביום השואה התחלתי לכתוב פוסט, אבל הוא היה ארוך מאוד והיה עוד הרבה לכתוב. ראיתי שכדי שאוכל להביא איזושהי תמונה סבירה, אני צריכה כבר לכתוב ספר. זה לא המקום ולא הזמן. אז התחלתי פוסט חדש. שיהיה יותר קצר. חשוב לי לספר על הגטו שבו גדלתי, כי חלק מהגטו הזה הוא שלא יודעים. וגם מי שיודע, או ידע בעבר, שותק ולא עושה דבר. בשבילי, לספר זה סוג של צעד אל מחוץ לגטו.

  

תחושת הבדידות בהיותי במקום הזה קשורה גם בעובדה שכיום החברה הישראלית מודעת לטראומה של הדור השני, סופרו הרבה סיפורים. אבל כולם עם סוף טוב. כולם בנו לעצמם חיים "נורמאליים" פחות או יותר. יש גם אנשים מפורסמים שמדברים על זה בתקשורת. כמו שלמה ארצי ויאיר לפיד, למשל. או סירטו של יהודה פוליקר. אז זה כבר אפילו נהיה "אין". אבל אצלנו במשפחה זה היה אחרת לגמרי. דומה בהרבה סממנים אבל כל כך שונה. כי אני לא בניתי חיים. לא הקמתי משפחה, וכיום אני חולה במחלה כרונית ולא עובדת. לא הצלחתי לצאת מהגטו שאמא בנתה לנו כאן, במדינת ישראל. אני כנראה לא אשאיר אחרי שום חותם, שום המשכיות.

 

במהלך חיי עברתי הרבה חיבוטי נפש, טיפול פסיכולוגי ואפילו למדתי פסיכולוגיה. הגעתי להרבה ידע והבנות. ברמה כזו שאני יכולה לשמש מרפא ומזור לצערם של אחרים כאילו נולדתי לזה. אבל אני לא יכולה לממש את זה כפרנסה בגלל מצבי הבריאותי. בכל אופן התהליכים הנפשיים שעברתי לימדו אותי שהשורשים של כל כל מה שקרה במשפחתי נמצאים אי שם בחותם שהשאירה השואה בליבם ובנפשם של הורי. אנשים שלא הבינו מה קרה להם, מעולם לא עיבדו את הרגשות שנחרטו בהם ולא טיפלו בהם. הם היו חולים. חולים בנפשם ואח"כ גם בגופם. הם גידלו אותנו עפ"י תפיסת עולם שנבנתה מתוך הטרגדיה האיומה ההיא.

 

החולי והסבל של הורי עבר אלי. אבל אף אחד לא ידע. אף אחד לא שם לב שלא ישנתי בלילות מאז ילדותי, שהייתי חרדה כל הזמן, שבקושי יכולתי לתפקד. אני למדתי להסתיר את זה היטב.

 

הסיפור שלי הוא על אמא שהפרידה בין כל בני הבית, וכל אחד חי בעולמו. על הסתרה שהתבטאה בהמון צורות, על שתיקות רועמות וצעקות מחרישות אזניים.

על קור והניכור ביחד עם מסירות ללא גבול . על אלימות כבושה, ואלימות גלויה אך סמויה מן העין. על משפחה שבה הסבל הפך לערך עליון, שבו מי שלא סובל אין לו ערך. ולמרות שכולם סובלים, זה לא מספיק. אף פעם אי אפשר להתחרות עם הסבל של אמא, המסירות והאחריות ועם הקורבנוּת שלה. כולם היו אפסים בעיניה. והמסר העיקרי שהועבר בצורה סמויה, היה שבכלל אסור לחיות, צריך רק לשרוד.

 

ואכן, אני הצלחתי רק לשרוד. עד עכשיו. אני לא יודעת כמה זמן אצליח להמשיך לשרוד. נשארתי צל של אדם. אלוהים נתן לי הרבה מתנות של כשרונות ברוכים, ומן הסתם קיבלתי אותן לא רק מאלוהים אלא דווקא בגלל מה שעברתי בבית. אבל הוא לא נתן לי את היכולת לממש אותם. את כל הכישורים האלה. אני חולה, לא מתפקדת, תשושה ומלאת חרדות.

 

אחי, לעומת זאת הצליח לבנות חיים "נורמאליים". מצליח בעבודה, בנה משפחה ומסודר כלכלית. כלפי חוץ זה נראה "בסדר". אבל גם הוא נשא עימו כאב גדול. כאב על חוסר אהבת הורים, על ניכור נוראי, תובענות והמלחמה על הקורבנוּת. ואת הכאב הזה הוא המיר לשינאה כלפי. מאז שנולדתי הוא שנא אותי . מן הסתם, לאימי הייתה תרומה גדולה לאופי הקשר בינינו. הוא נשא עימו את השינאה הזו כל חייו, בשקט, בלי לומר הרבה מילים. רק על ידי מסרים מוסווים היטב שנתנו לי להבין עד כמה הוא שונא אותי. כשהיינו ילדים כמעט מעולם לא רבנו. פשוט לא היה קשר בינינו. היו בעיקר שתיקות. לא היה לו מושג מה קורה איתי, מה עובר עלי, או אפילו מה אני לומדת, היכן אני עובדת. לאחר שנישא הוא העביר את הרעל שנשא בקירבו לאישתו ולילדיו .  נדמה לי שזה הדבק שאיחד את מישפחתו. הרעל כלפי הוריו וכלפי.

 

ואני, אני הרגשתי אותו. חייתי וספגתי את הכאב שלו, של כולם למעשה. גם של הורי. והכל בשתיקה, בלי לדבר על זה. בלי לדבר על כלום. בכלל, אנחנו לא יודעים לדבר. הוא בנה עלי תאוריה שלמה על מי אני ומה אני, למעשה, בלי להכיר אותי. הפך אותי למפלצת.

 

ידעתי שאין טעם אפילו לנסות להתמודד איתו, כי לא ניתן אפילו לנהל שיחה. אני מקנאה באחים שרבים זה עם זה. זה נורמאלי. כשרבים, לפחות מוציאים דברים החוצה. לפעמים אפילו מגיעים להבנות. אבל כאן, אצלנו, הכל חסום. לא מדברים.

 

ואז מגיע יום אחד שחייבים לדבר. ותיבת פנדורה מתפרצת . אבא נפטר, אמא כבר קשישה סיעודית. צריך לטפל בה, יש ענייני כספים וירושה. כאן המקום להזכיר שההורים שלנו דאגו לנו מאוד מבחינה חומרית, שיהיה לנו מה שצריך. אבל כאמור, לא יותר מידי. רק לשרוד. וזה הדבר החיובי העיקרי שקיבלנו. וברגע שנוצר מצב של צורך בשליטה על הרכוש והכספים, כאשר אבא נפטר ואמא כבר קשישה, דמנטית וחסרת אונים, שם התחיל הרעל להתפרץ החוצה. בדמותה של מלחמה על הירושה והאפוטרופסות על אמא. באופן לא מודע הכסף והרכוש נתפסים אצלו כפיצוי על חוסר האהבה. אבל עכשיו הוא לוקח בכוח. עכשיו יוצא ממנו השטן. במניפולציות, שקרים, הבטחות, טרטורים, של אמא קשישה וחרַדה. אמא שפוחדת מבּנה, פוחדת שלא יבוא להלווייתה אם לא תתן לו את מבוקשו, על חשבוני. השטן הזה שנותן לי למות כאילו בלי קשר אליו, כאילו בלי התערבותו. הוא מתרץ את מה שקורה לי כאילו אני אשמה. ואם אני אשמה, זה נותן לו הצדקה לתת לי למות בלי להניד עפעף. בלי להבין שזה מה שהוא באמת רוצה. שאני אעלם מעל פני כדור הארץ.

 

ואני נגמרת לאט לאט.

 

 אני לא יודעת אם ישנם אנשים נוספים, בני הדור השני, שיש להם סיפור דומה. סיפור על הורים שניצלו מהשואה, אבל ילדיהם גדלו בסוג של גטו שממנו לא יצאו. ועץ השורשים של משפחתם נגדע בדור השני. אני מרגישה חריגה. שרק אצלנו זה קרה. שרק אני כזו. אבל אולי אחרים עוד לא מעזים לספר. או שהתקשורת לא מתעניינת. כי כמו שבקום המדינה ניצולי השואה הסתירו את סיפורם, כי הם היו "גלותיים", אולי כיום הנרטיב הזה חוזר על עצמו אצל בני הדור השני. גם אם חיית בצל הטראומה של הוריך, ונחרטו בגופך צלקות, אתה חייב להיות אדם מצליח, נורמטיבי. ויותר מזה, לדעת לעשות עם זה משהו. כמו למשל הסרט והדיסק של יהודה פוליקר - "אפר ואבק". אם לא הצלחת לבנות חיים ולהיות אדם שתורם לחברה, ערכך יורד לאפס. יצא לי לקרוא לפחות בבלוג אחד על סיפורה של אישה צעירה פגועת נפש אשר הייתה מאושפזת מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים, ומתברר שברקע הסיפור יש משפחה של ניצולי שואה שגם שם חותם השואה בא לידי ביטוי במה שקרה לדור השני. אבל התקשורת, למיטב ידיעתי, לא עסקה במקרים כאלה.

 

נכון, סיפורי הדור הראשון עוד לא סופרו במלואם. והם חשובים לנו מאוד. צריך להמשיך עם זה כל עוד אפשר. אבל כעת הגענו כבר לדור שלישי ורביעי, וגם הדור השני נושא בקירבו את הטראומה. טראומה אחרת. של גדילה לצד הורים שהגיעו יחפים וחולים ממחנות ההשמדה, ורצו לבנות משהו חדש בתוך חברה שרצתה לקדש את האתוס של הגבורה ולשכוח ולהשכיח את ההשמדה. חברה שעוד לא למדה להתאבל ולצמוח מתוך האבל.

 

אם יהיה בי עוד כוח מתישהו, הסיפור יסופר לפרטיו. זו משאת נפשי. להשאיר אחרי לפחות את הסיפור הזה.   

נכתב על ידי אנה גון - מטר , 12/4/2010 20:37   בקטגוריות דור שני לניצולי שואה, השרדות, חברה, פוסטים חושפניים, אבא, אדם, אמא, גטו, גילוי עצמי, האמת מסתתרת מאחורי הגלוי, זיכרונות, חולי, חיים, חשיפה, ישראל, מוות, מלחמה, מצוקה, משפחה, ניצולי שואה, נפש, נשמה, רגש, שנאה, אהבה ויחסים  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אנה גון - מטר ב-11/5/2010 04:47
 



7,908
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , פילוסופיית חיים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאנה גון - מטר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אנה גון - מטר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)