ואהבת לאדם כמוך

כבר מזמן אני רוצה לכתוב בלוג. אבל לא מסוגלת להתחיל. אני חיה בתוך עולם אפל מכוסה בשמיכה כמו שמכסים את הבלגן כדי שהאורחים לא יראו. אני רוצה כבר להוציא הכל החוצה, אבל זה מסוכן. צריכה לחשוב מה לספר ומה לגנוז. אם תביטו אל תוך עולמי תראו שם את הגיהנום וגם את גן העדן. גדלתי במקום שבו אסור היה לי להיות מי שאני. יותר נכון פשוט אסור היה לי להיות. היה לי תפקיד שאותו הייתי צריכה למלא וזה כל מה שהייתי. אבל הייתי צופה מהצד. לומדת את העולם. מה זה החיים? איך אנשים מתנהגים? ולמה? המון שאלות הציפו אותי אבל לא היה את מי לשאול, כי, כאמור, לא הייתי ישות שיש לה זכות קיום ולכן גם אין לה זכות לשאול. למדתי כל כך טוב להסתיר. אחר כך עברתי טיפול פסיכולוגי וגם למדתי פסיכולוגיה. הציונים וגם אנשים גילו לי שאני חכמה. כנראה שעבודת חיי ללמוד את הדברים מהצד החכימה אותי למרות שלא ממש השתתפתי במשחק החיים. אם כי הטיפול והלימודים לימדו אותי שכדי להיות מאושר צריך להשתתף בחיים, לשתף אחרים במה שקורה לי, אחרת לא מכירים אותי. אני מרגישה שקיבלתי הרבה תובנות במהלך חיי, עשיתי "דרך". אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "תיקון". חלק מהתיקון. התחלתי אט אט ובזהירות לשתף. אז מכירים אותי קצת יותר. אבל האמת, נשארתי בעצם באותו מקום. אף אחד לא מכיר אותי באמת. לכולם יש פרשנויות עלי. ואת הסיפור האמיתי אף אחד לא רוצה לשמוע. לא רוצים לגעת בכאב. או כמו שאמרה לי חברה אחת, שהיא לא יכולה להכיל סבל של אחרים כי היא עסוקה במצוקות שלה. אז היא נטשה. דווקא כשאני במקום הכי נמוך של חיי. כשאני כבר לא יכולה להסתיר היטב את המצוקות, החרדות, היסורים. עכשיו אני לבד. חשבתי לעצמי, אולי כדאי לפתוח את תיבת הפנדורה שלי לעולם. לאנשים חדשים, זרים, באינטרנט. עדיין מוגנת מאחורי המסך. או שאולי גם כאן תבואנה פרשנויות הקשורות בעצלות, בטלנות ורחמים עצמיים. האם מותר לי פעם אחת לשפוך את הכאב שלי, להיות עסוקה בעצמי? האם אני יכולה להרשות לעצמי לא תמיד להיות עם המצוקות של אחרים? שתבינו (אני מרגישה שצריכה כבר להכניס כאן התנצלות), רוב האנשים שמכירים אותי רואים בי סוג של "עובדת סוציאלית", עובדת סוציאלית של כל העולם. אני האדם שמספרים לו הכל ללא חשש ועם ידיעה שתמיד אהיה שם לצידם, תומכת ויועצת. הרי זה תפקיד חיי. ולמרות זאת כשאני אומרת שאיני חשה בטוב לא מאמינים לי. מתייחסים לזה כמעין התבכיינות. אבל כמה אפשר להמשיך בתפקיד הזה? זה גובה מחיר כל כך כבד. אני תשושה, חולה, לא מתפקדת. ועסוקה במלחמת הישרדות אינסופית. טוב, כתבתי הרבה יותר ממה שהתכוונתי. אז בכל זאת העזתי. אגב, הזכרתי בהתחלה את גן העדן. אולי אדבר על כך בפעם אחרת. רק תזכרו שזה ישנו שם