ואהבת לאדם כמוך

עדיין לא מסוגלת להיפתח. עדיין מחכה לרגע שאוכל לצאת קצת מן המערבולת ולשבת לכתוב. רק לכתוב. זה מה שאני רוצה. ויש כל כך הרבה מחסומים.

אני זקוקה לצעקה הזו, כדי לשחרר את כל מה שממלא את הבטן שלי. את הראות החסומות. כדי שאוכל לנשום, אוכל לזוז. להרגיש קצת משב רוח חיים באפי.

לא יודעת מתי זה יקרה, ואם בכלל. אם יש כאן מי שיקרא בכלל. זה לא סיפור שמח. ואולי זה לא חשוב שיקראו. העיקר להוציא...

אבל נו באמת, על מי אני עובדת. בטח שזה חשוב. כי אני רוצה שאנשים ידעו. שאנשים יאמינו, יבינו. מי שמכיר אותי לא מכיר אותי באמת. אף אחד לא מכיר אותי באמת. לכן אף אחד לא מאמין ולא מבין. וכולם מפנים את מבטם, יותר קל לא לראות ולא לדעת, אחרת ידרש מהם לעשות מעשה. אולי ידבק בהם הכאב, אף אחד לא רוצה לגעת בכאב שלי.

כן, זה פוסט דיכאוני, ואני כמו תמיד, מרגישה שאני צריכה "לאזן" עם איזה חיוך. שלא יברחו. אבל הפעם לא אעשה זאת. רע לי. ובשביל זה אני פה. אני רוצה כבר להיות מי שאני.