ואהבת לאדם כמוך

אני צריכה לכתוב משהו קצר. ביטני ומוחי מלאים בכל כל הרבה מחשבות, רגשות, זכרונות. מילים שמנסות לפלס דרכן החוצה. הכל מעורבב שם. צבעים, כתמים, חוטים, רשת סבוכה. איפה קצה החוט? החוט שיוביל אותי לסדר את המילים למשפטים, לפסקאות ולטקסטים שאומרים את מה שחבוי בנשמתי. כמו פקעת דביקה שצריך לפרק בזהירות. לא מוצאת אותו.

יש לי מחשבה לכתוב על החרדות שלי. החרדות שהתחילו עוד מאז שהייתי במיטת תינוק. כן, אני זוכרת עוד מאז. אבל אני צריכה לכתוב את זה מסודר. ואם אני אתחיל עכשיו זה לא יגמר. השעון הזה של החיים כל הזמן מתקתק. הזמן לא מחכה לי.

למה דווקא חרדות? כי עכשיו אני בחרדה גדולה. נגמרו לי התרופות נוגדות החרדה כי אין לי כוח לנסוע לבית המרקחת. וניסיתי למצא דרך טבעית להפיג את החרדה. נשימות, דמיון מודרך וכאלה לא עובדים עלי. והאנשים שהיו בחיי כבר לא נמצאים. את כולם דחקתי החוצה כי אני יודעת שהם לא רוצים לדעת. הם רוצים שאמשיך את המשחק שלי כאילו הכל טוב. ואני לא יכולה יותר לשחק.

ואז עלה על דעתי לכתוב על החרדות. אולי יהיה בזה משהו משחרר.

אז כתבתי משהו קצר.

מוזר. הנושא החם כבר קיים יומיים בערך, ויש רק פוסט אחד. למה?

אז נכון, רוב הבלוגרים כאן צעירים. אבל יש עוד הרבה שכבר לא כל כך... והנושא הזה בטוח נוגע להמון אנשים. בטוח מטריד. השינוי בגיל, והמעבר לשכבת הגיל הגבוהה ביותר. אבל אולי אנחנו לא רוצים לדון בזה. לא רוצים לדעת. ולא רוצים שאחרים ידעו. רוצים להיראות כאן צעירים. אנחנו חושפים כאן כל כך הרבה דברים על עצמנו, אבל יש דברים שגם בבלוגוספירה האנונימית נמנעים מלדבר עליהם. כנראה שגם כאן העולם שייך לצעירים.

וגם אני לא כל כך יכולה לשתף אתכם במה שעובר עלי בנושא הזה. אבל לי יש תרוץ טוב. אצלי השינויים בגיל מקבילים למחלה שאני סובלת ממנה, וזה הופך את השינויים לקיצוניים יותר, בולטים יותר.

 אז איך תדעו שאתם כבר לא צעירים? כשישאלו אתכם ולא תרצו לכתוב על זה פוסט.

ועוד משהו מוזר. לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה היה רק פוסט אחד בנושא. כעבור כשעה וחצי פתאום יש כ-10 פוסטים. ועוד באמצע הלילה. ברפרוף מהיר גיליתי שגם לנערות צעירות יש מה לומר על זה.

אופס!!! ומרוב שאני עסוקה בעריכות ותיקונים, לא שמתי לב שהתחילה בבית שריפה! מבדל סיגריה שנזרקה לפח אבל לא הייתה ממש כבויה. שזה גם סימן לגיל...