אתמול בצהריים חזרנו מהאירוע המסכם של "אחריי". קרה המון שם ויש דברים שאני חייבת לציין. נתחיל בציון הנושאים נקודתית:
1. סיור בקברי הר הרצל- משמעות האדם.
2. אכזבה עמוקה מהקבוצה שלי, ובפרט מחברה שלי.
3. מסע אלונקות שמוציא את המיץ.
4. מילים מהמדריך.
5. איך סיימתי את השנה ב"אחריי".
ביום הראשון של הסדרה המסכמת של "אחריי", קמנו ברבע ל6 [חברה שלי ישנה אצלי], התארגנו והגענו לתחנה המרכזית ב6 ורבע.
ישבנו שם עייפות- מתות (לילה קודם ישנו באזור ה3 שעות) וחיכינו לשאר הקבוצה. לאט לאט התחילו חבר'ה להגיע ועד מהרה הגענו להרכב של כ-20 חניכים. חולקו חולצות של הקבוצה שלנו ונערכו הרשמות ותשלומים אחרונים לסדרה.
הגיע האוטובוס והתחלנו לנסוע לכיוון הרי ירושלים. בדרך ישנו קצת, דיברנו קצת, אכלנו והעלנו ציפיות לגביי הסדרה.
הגענו להר הרצל שם הנחנו את הציוד שלנו במרוכז, קרוב לקבר הרצל, והתכוננו לסיור. בסיור עצמו עברנו דרך קברי גדולי האומה, נעצרנו מידי פעם ודיברנו עליהם. לקראת סוף הסיור המדריך שלנו קיבץ אותנו ביחד. הוא דיבר איתנו לזמן מה, נאם ודן איתנו, דברים שאני לא יכולה לחזור עליהם מילה במילה. אבל אני יודעת שהתרגשתי. הוא הסביר לנו למה אנחנו בעצם נמצאים שם- כדי לחזור ולהיזכר בעבר של המדינה שלנו, הוא אמר שבכדי שלא נאבד, נתבולל ונחזור לנקודת ההתחלה של העם היהודי (נקודה בה היינו בסכנה בכל מקום בו נמצאנו) אנחנו צריכים לזכור מאיפה באנו, לזכור מה היה ולמה, כדי לא לתת להיסטוריה לחזור על עצמה. הוא אמר שהאדם מטבעו מחפש משמעות וכל עוד אנחנו זוכרים את מה שהיה במדינה וגם מה שהיה לפניה (לא בהגזמה: מתחילים לתלות פוסטרים של הרצל ולשנן את מגילת העצמאות) נהיה מאוחדים כמדינה, לאום, תרבות ומסורת יהודית. הוא ציין את העובדה שאנחנו עם מאוד מלוכד, מאוד מסתגר עם עצמו, לא נותן לעמים אחרים לפלוש לקהילה הסגורה שלנו, אך מצד שני נותנת לעצמה להרחיב אופקים, להיפתח ולהצליח. לפעמים גם זו הייתה הצרה שלנו מכוון שזה עודד אנטישמיות וקנאה מצד עמים אחרים. אחרי הנאום הזה כמעט בכיתי. יש למדריך שלנו השפעה כזו עליי. כמעט כל מה שיוצא לו מהפה נוגע בי וגורם לי להתרגש כל פעם מחדש.
חזרנו לאחר מכן לכיוון הפסגה (קברו של הרצל), אספנו את הציוד שלנו והתחלנו ללכת לכיוון מקום הלינה שלנו (פארק קטן בו בריכה, מלתחות, בר, מכולת קטנה ומכשירי כושר ישנים). הדרך הייתה קשה ומסורבלת, לא פעם נאלצנו לחזור על עקבותינו בשל איבוד הדרך. ירדנו מההר דרך העצים, שיפוע הירידה היה גבוה וקרה שהרבה פעמים החלקנו בדרך למטה. הציוד היה כבד, היה חם והיינו עייפים אבל המשכנו ללכת, בתמיכה ועזרה אחד של השני, בידיעה שעוד מעט נגיע ונפרוק את העול. הגענו אל המקום והנחנו את הציוד במרוכז בנקודה על המדשאה. מעט לאחר מכן, התחיל יום הספורט. באותו "יום ספורט" בעצם היו תחרויות שונות בהן חלק מהקבוצה השתתפו. זכינו במקום שלישי (מתוך 70 קבוצות!) בתחרות שחיה J
לאחר מכן ניתן לנו זמן חופשי להיות בבריכה (לא נכנסתי). כשהחשיך הייתה הרקדה לכמה דקות ואז החל הטקס לציון מנצחי יום הספורט. אחרי הטקס הייתה הופעה של להקת זמר (שהיו גרועים אגב) ואחרי זה היה דיסקו שוב! היה ממש כיף; רקדתי, השתוללתי, התחרפנתי, רקדתי עם הקבוצה שלי של אחריי, עם חברה שלי ועם עוד קבוצות ופשוט היה נחמד.
אחרי הדיסקו הלכתי להתארגן לשינה.. כבר היה 12 בלילה כשהייתי מוכנה ללכת לישון. התחלתי להיכנס לשק"ש ואז חבורת חניכים מהקבוצה שלי התחילה לשים מוסיקה ולצחוק ולהשתולל, מה שמאוד הפריע לשינה. ביקשנו מהם להיות בשקט ולהפסיק להפריע, אבל הדרישה שלנו נענתה רק לקראת השעה 2. מיד לאחר מכן החלה קבוצה אחרת של אחריי שחנתה בסמוך אלינו, להפריע לנו לישון. ביקשתי שיהיו בשקט אבל הם לא הקשיבו לי. רק באזור 2 וחצי היו לי כמה דקות של מנוחה. נרדמתי, וקמתי ברבע ל-3 בהשכמה עם כולם. מרבע ל3 עד רבע ל4 התארגנו במהירות; דחסנו פרוסת לחם יבשה לפה, צחצחנו שיניים, קיפלנו את הדברים והנחנו את הציוד מחוץ לפארק. ברבע ל4 בדיוק יצאנו למסע אלונקות. אני חושבת שאורך המסע היה באזור ה10 ק"מ, לקח לנו 4 שעות לעבור אותו. בעיקרון רוב המסע היה דיי פשוט לעבור, הוא היה מלא בשבילי אבנים וחולות, ולא היו הרבה עליות קשות. רק לקראת ה3 ק"מ האחרונים של המסע, הייתה לנו עלייה בשיפוע גדול והיה קשה ללכת. בחצי הראשון של המסע כמה חברים שלי לקבוצה ואני שרנו והתחרפנו, היה לי הרבה אנרגיה (למרות חוסר השינה). בחצי השני של המסע הבנתי שאף אחד מהקבוצה לא זורם ונכנס איתנו לשוונג המורל והתייאשתי מהם. זה היה ממש מאכזב. בנוסף לכך, חברה שלי התאכזבה מהקבוצה עוד מלפני כן. היא ראתה קבוצות אחרות של "אחרייניקים"- את ההתנהגות המגעילה שלהם, פלוס העובדה שחבר'ה מהקבוצה שלנו לא נתנו לה לישון. היא החליטה שהיא לא ממשיכה ב"אחריי" גם בשנה הבאה. התאכזבתי ממנה בצורה קשה. אנחנו כבר זמן מה מתכננות להמשיך באחריי גם בשנה הבאה, ופתאום בסדרה אחת היא נשברת? הבשורה הזו ממנה הייתה ממש קשה לי וזה הרס לי קצת את מצב הרוח במסע.
גם המדריך של הקבוצה היה מאוכזב מאיתנו. בסוף המסע, אחרי הטקס עם נשיא המדינה, כשעמדנו לדברי סיכום על השנה, הוא דמע קצת ודיבר על כמה שהוא מאוכזב מאיתנו. על כך שחלקינו לא למדנו דבר השנה ולא השתנינו בראש ובדעה, על כך שהוא ציפה מאיתנו ליותר. כמעט בכיתי כשראיתי אותו ככה, הבנתי כמה אנחנו חשובים לו וכמה התנהגנו בצורה לא ראויה לקבוצת "אחריי". הבנתי שהוא צודק.
לאחר מכן קיבלנו תעודות בוגרי "אחריי" ודף בו המדריך כתב מה הוא חושב על הקבוצה שלנו.
בזמן שקראתי את אותו דף, לא יכולתי שלא להתחיל לבכות. דברים כל כך מרגשים הוא כתב שם והרגשתי פשוט חלק מכל זה. אני לא אצטט מדבריו כי לצערי מי שלא היה שם איתנו: באימונים, במסעות ובסדרות, לא יוכל להבין לעומק ולהתחבר למה שהוא כתב.
אחרי הבכי וההתרגשות הלכנו לאוטובוס וקיבלנו פריסה (גווענו ברעב!!) ואז נסענו לאסוף את הציוד שלנו מהפארק בו לנו. אחרי שאספנו את הציוד, התחלנו לחזור הביתה.
בדרך הביתה הספקתי לישון קצת ולהעלות בראשי מה עברתי השנה עם הקבוצה הזו, הבנתי כמה היא חשובה לי. למרות שקשה לי איתה לפעמים, כל פעם אני נמשכת לחזור אליה לאימונים. 4 שעות בשבוע, ספורט בסיסי וטוב, לראות את האנשים המדהימים ולחוות שוב את ה"ביחד" הזה. משהו שהשפיע עליי מאוד במהלך השנה.
אני יכולה לומר שהשנה למדתי הרבה דברים מ"אחריי"; למדתי להבין באמת את המשמעות של לשרת בצבא הגנה לישראל, לקחתי כלים להמשך חיי לגביי עמידה בתנאים קשים, השגת מטרות ותמיכה באחר. הצלחתי להיפתח ולהשתלב במסגרת "אחריי" ואף במסגרות אחרות (כמו בית הספר) והתקדמתי בתחום הכושר.
אני מרגישה שמיציתי את השנה הזו ב"אחריי", שהשתניתי בטווח של 180 מעלות לטובה וקיבלתי ערכים חדשים ועמוקים הרבה יותר ממה שהיו לי עד כה.
אני בהחלט יכולה לציין את הכול לזכות הקבוצה שלי- ינשוף 301, המדריך שלנו- מיקי, עמותת "אחריי" ואולי גם לי קצת. :]
זו שנה שאני בחיים לא אשכח. ושנה הבאה תהיה אף טובה עוד יותר. J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
