השיבה לכתיבה. אותו רגע מכונן בו הצטברו מספיק אירועים, מתחים, דמעות ורגשות על מנת שיועלו על הכתב.
בכי בלתי רצוני, בכי לא רציונלי, רגשות מעורבים, רגשות מוחצנים, רגשות מודחקים. מסיבת אמוציות אחת גדולה.
רוחשת, גועשת, ללא הפסקה.
תחושת קבלה והסכמה. לא טוב היות האדם בהווייתו. לא טוב היות האדם בהווה שלו. לא טוב היות האדם כשלעצמו.
לעולם לא תבין, לעולם לא תדע. השלם שלך שווה תמיד לסכום החלוקה.
אין נושא מרכזי, לא מושא ולא נושא, הכל מוכתב ע"י הלב שכרצונו עושה.
ריאליזם ורציונליות כבר חמקו מאמתחתי, מוטב להסירם על מנת להיות אמיתי.
טענת שמוטב לא לצפות ואף ביקרת אותי כשעשיתי זאת.
אילו הם החיים ללא הציפייה והערגה? ללא הרצון והשאיפה?
מה הם אם לא חומר הבערה של הנפש?
ההפך מאהבה הוא לא שנאה. ההפך מאהבה הוא פחד.
אש ידידותית לא שורפת, היא מחממת את הלב, מסירה מסיכות.
כשהנפש מוארת, אנחנו טובים, מאירים פנים, מאמצים ומחבקים לחיקנו.
שמש זורחת, שמש שוקעת, כדור מסתובב, עולם על תילו עומד.
תחושת מועקה היא רגעית ברובה, מתפוגגת בשקט כשכבר שוקעים לשינה.
בבוקר קמים לשמיים כחולים, קרני שמש ממיסות שרידי מכאובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
