"איפה הוא?"
אחרי שליאור עזב שי עדיין לא נרגע. הוא רצה להשפיל אותו עד שיברח מבית הספר, מהשכונה, מהעיר, מצידו אפילו מהארץ. שי היה חבר של טלי עד שהיא החליטה לקחת הפסקה. זה לא מצא חן בעיני שי בכלל אבל הוא החליט לרדת ממנה קצת בתקווה שתחזור להיות שפויה והכי חשוב- להיות איתו. אחרי שטלי התחילה להתחבר לליאור, לא רק ששי הרגיש מאויים, הוא הרגיש קנאה. הקנאה הזאת גררה אחריה שנאה שהוא לא יכל להתעלם ממנה. בהזדמנות הראשונה שיכל לרדת עליו הוא עשה זאת. ובבית חולים? זו הייתה הזדמנות מושלמת 'להרוס' אותו.
טלי החלה לפקוח את עיניה. הכל היה קצת מטושטש ומעורפל אבל היא זכרה מה קרה שם. היא זכרה את המחבל, את היריות, את הצעקות, את הפגיעה שלה. היא ראתה מעליה, בצד אחד רופא, בצד השני משפחה. כולם חייכו אבל רק היא שתקה. היא פחדה לשאול אבל בסוף אזרה אומץ.
"איפה הוא?", היא הביטה על האנשים סביבה שלא ממש הבינו למי היא מתכוונת.
"איפה הוא?", היא שאלה שוב וכולם הסתכלו עליה.
"איפה מי?", אמה שאלה וליטפה את ראשה בכדי להרגיע אותה.
טלי ניסתה להוציא את השם מפיה אך היא נתקעה.
"איפה המחבל?", אביה ניסה להבין.
טלי הנידה את ראשה לשלילה.
"אולי שי?", אמה ניסתה שוב אבל טלי הנידה את ראשה לשלילה שוב.
קרן, אחותה של טלי, הסתכלה עליה והבינה למי היא מתכוונת. היה משהו במבט שלה שהסגיר את התשובה לידיה.
"הוא הלך,", קרן אמרה וטלי הסתכלה עליה. "שי אמר לו שהכל באשמתו ואז הוא הלך", קרן המשיכה וטלי השפילה את עיניה.
כל החברים שלה עמדו בחוץ וחיכו לראות אותה. שי עמד ראשון ולא נתן לאף אחד לעקוף אותו. הוא יהיה הראשון שיראה אותה מבין כולם!
הד"ר יצא מתוך חדר ונתן להם אישור להיכנס למס' דק'. הפרפרים בבטן של שי החלו לעוף וכמעט יצאו לבחוץ. הוא חשב שהיא תתרגש לראות אותו ראשון מבין כולם- שתראה שהוא הכי דאג לה.
כולם נכנסו ובראש נכנס שי. כשטלי ראתה אותו השפילה את עיניה. היא לא רצתה ששי יכנס ראשון, היא רצתה שליאור יכנס ראשון.
"הי, איך את מרגישה?", שי התקרב אליה וטלי הנהנה עם הראש.
"את מרגישה טוב?", שחר הגיעה מהר לצידה שני של המיטה וטלי חייכה אליה.
"את יודעת, אם ליאור לא היה מתקשר אלי לא נראה לי שהיינו יודעים שאת פה..", שחר המשיכה וטלי חייכה שוב. שי לא ממש הסכים לראות את החיוך שלה שאמרו את השם ליאור.
"מה זה משנה איך הגענו העיקר שאנחנו פה. חוץ מזה אנחנו יודעים שזו אשמתו שטלי כאן." שי פסק וטלי השפילה שוב את עיניה.
"תשכחי ממנו טלי, את מבינה שהוא האשם במה שקורה לך?", שי המשיך וטלי הרגישה מבפנים שהיא עומדת להתפרץ עליו.
"מה הקשר לליאור, אה? איך הוא בדיוק אשם בכך שטלי פה?", שחר נחלצה לעזרתו של ליאור.
"מה זאת אומרת איך? את לא מבינה שרק מזל רע הוא מביא?! לפני שטלי התחברה איתו כלום לא קרה לה ופתאום עכשיו הכל קורה?! זה נראה לך הגיוני??" שי כמעט צעק עליה.
"אתה אמרת לו ללכת?", טלי דיברה בפעם הראשונה במהלך השיחה.
"מה?", שי שאל. הוא חשב שדימיין את מה ששמע.
"אמרת לליאור ללכת?", היא חזרה שנית.
"אה, כן.", שי השיב ונראה שהביטחון שלו מתחיל להתערער.
"למה?", טלי שאלה בקול חלש והסתכלה לשי בעיניים.
"כי הוא אשם במה שקרה.", שי ענה והרגיש איך העיניים שלה מורידות לו את כל הביטחון שלו.
"שי, צא מפה.", טלי פסקה בקול חלש.
"אבל טלי," שי ניסה לומר אך טלי קטעה אותו: "צא מפה עכשיו."
שי היה המום. מול כולם היא דורשת ממנו לצאת? מול כולם? הוא לא ידע איך לעכל את זה. באותו רגע גל הקנאה התחלף בגל שנאה גדול יותר. הוא רצה להתנקם בו אבל הוא לא ידע איך.
אחרי שבוע טלי יצאה מבית החולים. ליאור לא בא לבקר אותה אפילו פעם אחת. כל יום היא הייתה מחכה עד שעות מאוחרות ובסוף נרדמת. לא טלפון אפילו לא מכתב, כלום. כשהיא הגיעה הביתה חיכה לה מכתה בתיבת הדואר. וכך היה כתוב בו:
הי טלי.
דבר ראשון אני מצטער. אני יודע שזאת אשמתי. אין לך מושג עד כמה אני מצטער.
אם את קוראת את המכתב הזה יכול להיות, את יודעת, שאני כבר לא פה. אני יודע שלא באתי לומר לך שלום. לא יכולתי. לא יכולתי לראות אותך עם התחבושות ולדעת שזה היה בגללי. קשה לי להודות בזה אבל, אני אוהב אותך. לך ממש היה אכפת ממני, גם כשאמרתי לך ללכת- לא הלכת, ותראי מה קרה עכשיו. אני ממש מקווה שאת לא אוהבת אותי. אני לא רוצה לגרום לך עוד סבל ממה שכבר גרמתי. בגלל זה אני עוזב אותך, עוזב לתמיד.
אוהב (באמת שאוהב)
ליאור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
