הוא התאבד? הוא ברח?
טלי לא ממש הצליחה להבין למה ליאור התכוון במכתב שלו כשכתב: אני כבר לא פה. איפה לא פה? לא פה בעיר? לא פה בחיים? איפה?
מה שהיה בטוח, הוא היה חסר בלב שלה, מאוד חסר. היא לא יכלה שלעצור את הדמעות שלה. הן היו חזקות ממנה פי מאה והתפרצו כמו נהר גועש. אין ספק שעכשיו היא הרגישה צורך לא להיות פה. היא רצתה להיות איתו, עם ליאור, ועכשיו היא הרגישה לבד.
היא עלתה לחדר שלה. עייפה מן המאמץ, בכל זאת היא עדיין לא החלימה לגמרי, נשכבה על המיטה והחזיקה את המכתב של ליאור קרוב אליה. היא הסתכלה בו שוב והדמעות החלו להפסק חזרו לשטוף את לחייה. היא הריגשה צורך לצרוח עליו. לצרוח עליו שהוא לא היה צריך לעזוב, שהוא צריך להיות איתה עכשיו!
היא קמה לישיבה וניגבה את הדמעות. זה לא עזר והן המשיכו לרדת מעיניה.
"אתה חתיכת מטומטם!" היא צעקה ודחפה אגרוף לתוך הכרית שהייתה מונחת על בירכיה.
"אתה חתיכת דביל, מפגר ואידיוט!!!", היא צעקה והטיחה את הכרית בכל הכוח לעבר הקיר. לא היה לה כוח. התחיל לכאוב לה בחזה. זה לא היה מהפגיעה, לא של המחבל לפחות. היא הרגישה כך בגלל ליאור. רק עכשיו היא הבינה שיותר לא תראה אותו, שהוא הלך. רק עכשיו היא הצליחה להבין את המכתב. הוא באמת לא פה, לא בנינו.
היא הלכה לעבר החלון הפתוח. הכוכבים החלו לצאת אבל נראה ששום כוכב לא מאיר אליה. אפילו לא הכוכב שלה ושל ליאור. כשהיו ביחד היא בחרה לשניהם כוכב, עכשיו גם הכוכב נטש אותה.
"אני שונאת אותך!", היא צעקה לעבר הכוכב.
"אבל אני אוהב אותך", השיב לה קול מוכר מאחוריה.
טלי קפאה. היא לא יכלה להסתובב, היא פחדה שהיא מדמיינת מגעגוע. לפתע היא הרגישה יד על כתפה. יד חמה, אוהבת, יד שרצתה שתישאר שם לתמיד. היא עדיין לא הרשתה לעצמה להסתובב. 'זה לא אמיתי', היא המשיכה לחזור בראש, 'זה פשוט לא אמיתי'.
"טלי? אני אוהב אותך, מצטער, לא יכולתי ללכת." הקול חזר על עצמו.
רק עכשיו טלי הרשתה לעצמה להביט לאחור. ליאור אכן עמד שם מולה, קרוב אליה עד שהרגישה את הנשימות שלו. זה אמיתי, והיא לא מדמיינת.
לפתע נפרש חיוך על פניה שמלווה בדמעות אך הפעם של אושר. היא חיבקה אותו והפעם היא הבטיחה לעצמה שלא תתן לו לעזוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
