יצאתי לחופשה עם המשפחה. נסענו בדרכים, ובעודי שומעת שירים מהפלאפון ושרה עם המוסיקה בקול רם ובהתלהבות בלתי פוסקת, ענת התקשרה.

"שמעת מה קרה לה?" -" לא.. אני בחופשה, שכחת?"

כבר אז הבנתי שקרה מה שקרה, עוד מבלי שהיא אמרה את זה או שפגשה אותי פנים מול פנים.

אמא שלי אמרה שהמחנכת דיברה איתה בבוקר, והיא לא תכננה לספר לי את זה עד אותו הערב, כדי לא להרוס לי את המצברוח .

אבל מאוחר מידי, זה נודע לי עוד לפני.

הילדה ההיא, מהפוסט הקודם?

טוב, מסתבר שניסים הם די נדירים, ושהחיים ממש לא פיירים.

היא נפטרה.

זה לא כזה משנה לי איך.

העובדה שהיא לא פה יותר.. שהיא מתה בגיל כ"כ צעיר. כל החיים היו לפנייה.

כשחזרתי היום הבייתה מהחופשה, קיבלתי אי מייל מהמחנכת שלי:

הורים יקרים,

                  צר לי לפנות אליכם עם ההודעה העצובה על מותה הטרגי של

                  בת כתתנו [...]

                  אנא דברו עם ילדכם, וכל מי שרוצה יכול כמובן להתקשר אלי, תלמידים

                  והורים כאחד[...]

צינזרתי חצי מזה. אבל לפחות היא לא סבלה בזמן המוות. למעשה, היא לא ידעה כלום. ועכשיו היא במקום בטוח וטוב יותר, מביטה בנו מלמעלה. אחרי שירדנו מהאוטו, הלכתי הצידה עם אמא שלי והבטנו בנוף. "היא נמצאת בכל מקום עכשיו", היא אמרה. וכשראיתי כוכב בודד בשמיים, זוהר ומואר במיוחד, אמרתי לה "זאת היא. היא שם".. והחיים ממשיכים הלאה. אני מנסה כמה שפחות לחשוב על זה. למשל, הערב אני הולכת עם שירלי להופעת קאברים של הביטלס בעיר שלי. אבל אני לא חושבת שאפילו הביטלס יכולים ממש לעזור לי עכשיו..