אתמול בערב הלכנו -ברגל-  לכיוון הופעות וחגיגות יום העצמאות.יצאנו חצי שעה מראש במטרה להגיע בזמן. בידיעה שנאחר. זו נשמעת כמו משימה פשוטה, אבל זה מאד לא פשוט ללכת על מדרכה אחת יחד עם עוד חמישה שמנים רעבים במיוחד. יכולנו בקלות לדרוס כמה ילדים תמימים עוברי אורח. למזלנו כולם נמלטו על נפשותיהם ובחרו ללכת במדרכה בצד ממול, וכך נמנעה תאונה מצטערת.

    הגענו ליעדנו, ושם פגשנו את גברת אוטיץ וגבעת-עדניקים ידועים נוספים. כנהוג בחגיגות יום העצמאות, מיהרנו לדוכני המזון המלוכלכים וקנינו מוצרים המיועדים לאכילה. ברם אולם חיש מהר, התברר לנו שמכירת הספריי נאסרה השנה. זו בושה למדינתנו, היא רק בת 59 (בלי פנסיה עדיין!) וכבר משבר גיל המעבר גורם לאיסור חמור של מכירה ושימוש יומיומי בספריי. כמה מצער. אבל לא אבדו תקוותנו. אספר על זה בהמשך.

    עצמאות מדינתו הוכתרה –בהצלחה!-  לפני 59 שנים ויום העצמאות נחגג בלילה, ולכן מעתה עליכם לומר 'ערב העצמאות'. בן-דודו של יואב מבנימינה, איתי-הלא-צופיפניק, הצטרף אלינו ועד מהרה כבר היינו חבורה ענקית שכל רגע ורגע הלכו לאיבוד אנשיה (בעיקר מאיה הבייב ואני, אבל זה לא חשוב!). מאיה רצתה מאכלים תאילנדים ואני החלטתי שכבר המון זמן לא אכלתי פיצה והלכו לצוד מזון. לאחר שהשגנו את מבוקשינו, הלכנו למקום ההופעה עצמו, שלא נמכר שם מזון ולכן היינו חייבות קודם לכן ללכת לשם בלי שום מטרה להיאבד.

    לדאבוננו הרב, כולם נעלמו והסתבר שאנחנו לבד בעולם. חיפשנו פח אשפה לזרוק בו את האוכל המיותר. לאחר חיפושים מתישים, התברר שאין שם פחים. הנחנו את האוכל במקום סודי ביותר, והוא עדיין שם, מתברר.

    וכן, אני כרגיל חופרת כאן. אבל זהו תפקידי ולכן אמלא אותו בשמחה.

    אז... אבא של קרן הגיע ואסף אותם לביתה הרחוק. אנחנו בחרנו בדרך הקשה אך המגניבה יותר- הלכנו ברגל. מאיה ואני צעדנו לנו כל הדרך מהמושבה שהיתה הומה אדם לגבעת עדן המרוחקת. באיזשהו שלב, פרחות קטנות בכיתה ז' (ששמן שמור במערכת,    המשפטית.) השיגו ספריי וריססו ברוב טיפשותן על מכוניות.

    אני כנראה מרובעת ומרובת תאונות ולכן הן ירו את נשקן ישר עליי. על השיער שלי ליתר דיוק. על כולו. השעה הייתה כבר 1:36 am והיינו מחוקות לגמרי, אז דווקא שמחנו מאד מהעניין.

    המשכנו בטיולנו, ליד חנות בגדי ההיריון הידועה, 'אמא'לה', עמדו להן שלוש גברות שמנמנות וחיכו לשם יודע מה. איך שהתקרבנו לכיוונן הן התחילו לדבר על שיער. שלאחר סיבוב קצר הבנו שמדובר בשיער שלנו בלבד. או על הספריי הלבן שנטף טיפות לבנות לאורך כל הדרך.

    חלפו על פנינו מלא פרצופים (אל דאגה, לא פגשנו את עודד מנשה) ועברנו את המקווה. פתאום ראינו איש ענק, 1.82 מטר לפחות, בא בעקבותינו. הלכנו לביתי החשוך (והמבולגן). לקחתי את התיק הראשון שראיתי –הוא היה כתום!- ויצאנו. בחרנו בדרך הארוכה והקפנו את כל הגבעה.

    גבעת עדן, לידיעתכם, נראית בדיוק אותו הדבר בחושך ובאור. בשני המקרים עודד מנשה מתחבא לו בבית הכחול, עם הרעפים הכחולים, הקירות הכחולים, החלונות הכחולים ואני משערת שגם הוילונות הם- כחולים.

יום עצמאות שמח ומלבב!

תאכלו הרבה הרבה על האש!

וזיכרו ילדים: ויאגרה נוטלים רק ביום העצמאות!