אמא: "אוטוטו, תמר. התכוונתי שתי דקות להיכנס למכונית המלוכלכת הזו. מי אכל באוטו בייגלה?"

פיצה(יעל השמנה): "אני! לפני פסח! קיבלתי מדבקות מה-זה מאגניבות!"

תמר: "יו, ולא השארת לי אף מדבקה אחת? איזו שמנה!"

גילי: "למה אנחנו נוסעים לכיוון המזבלה, אמא?"

אמא: "גילי! אל תקראי ככה לגן השעועית! (בתרגום חופשי: שעשועים בשפת משפחת וייס) פיצה הייתה בו עד לפני שנה, ותראי כמה נקייה היא."

תמר: "תעבירו את הטישו! מתי מגיעים כבר?...לכל הרוחות של נילי בן גלובוס הדב דבה?"

אמא: "פיצה, איפה החברה שלך גרה? את זוכרת איזה בית?"

פיצה: "הבית הכתום! זה עם השער.......תמר אין יותר טישו, קציץ זרק אותו אז בתחנת דלק, זוכרת? כשהוא חשש לחיינו כשקרא שזה עלול לגרום למחלות תורשתיות...."

תמר: "פיצה יא סתומה ושמנה שאוכלת בייגלה, מחלה תורשתית לא יכולה להיגרם מטישו-"

גילי: "היי! למדנו על זה עם מיכל-כהן במדעים, מחלה תורשתית נגרמת רק כשנולדים איתה. תאשימו את אמא."

פיצה: "זה הבית! נו אמא, פספסת אותו. איך יכולת? לאאאאאאא"

תמר: " נו לכי ברגל, שמנה."

פיצה מגורשת מהמכונית.

אמא: "טוב, עד שנגיע, גילי, ספרי לנו על הקטטה שאירעה היום בכיתה. אז מה עשו ליוגב המנגב?"

גילי: "אמא?! מאיפה שמעת על זה?! תורידי אותי עכשיו! אני חוזרת הביתה ברגל!"

תמר: "יא שמנה, לכי... אמא הולכים אחרי זה לאכול בפיצה?"

גילי: "טוב נו, אבוא. אבל מדברים עכשיו על מלפפוני ים חמוצים אורגניים."

בסוף סתם  בזבזנו שעתיים וחצי. טוב, לא בדיוק- יצאנו בשלל רב;

קנינו ארבעה-דברים-לא-מוגדרים-לתמר, ארבע גופיות, ואמצעים להכנת פיצה.

אתם בטח כבר מתארים לעצמכם מה אכלנו לארוחת ערב.

היה ממש טעים. במיוחד כשגילינו שלא קנינו רסק עגבניות, ונאלצנו לשלוח את קציץ-החביב להביא מלימור השכנה.

וגרביים בכלל שכחנו לקנות.

טוב, זה כבר למסע הבא.

אסיים לחפור פה, בתקווה לעוד ימים רווים שביתות.