ארבע מדות ביושבים לפני חכמים.

ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

ספוג, שהוא סופג את הכל.

משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.

משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים

. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת.

ישב מולי ברכבת בחור אחד עם תיק אחד על הברכיים, לא גדול היה התיק אבל נראה כבד במיוחד.  הוא בהה בחלון בשעמום רב, פיהק והביט ויישר את הגב. הבחור עצם את עיניו והאמנתי מיד וללא צל של ספק שבמקום רגע של נחת, הוא סבל בהחלט. ובגלל זה ככל הנראה, מצחו התכווץ וכמעט נחצה. הוא היה מאותם טיפוסים, שנראים - גם אם היו במלוא שלוותם - עדיין קפוצים ולא רגועים. מאלה שמשדרים חוסר סבלנות וחוסר עניין, בקרינה מטורפת לכל עבר סביבם. אבל הכי הטריד אותי מכל היה כששמתי לב במהלך הנסיעה, שעל פרצופו נתלה וו הפוך. כאילו מישהו התבלבל שם בטעות בחדר הלידה, כשהאיש האחד הזה שם נברא עם פה הפוך. מיד אסביר את הברוך. אך ראשית, עליי להזהיר, שזה קצת ארוך.

היה לי עצוב נורא, לראות שבמקום חיוך, או אפילו סתם הבעה אחרת, האיש בחר להחמיץ את פניו. הרי זה אפילו אבסורד. האיש האחד שישב ממש מולי, בחר להתאמץ ולהכביד ולהעיק על עצמו. שהרי לכווץ כך את מצחו לכמה חלקים ולהפוך את הפה וגם בו בזמן לשדר עצבנות, זה בכלל לא פשוט ודורש מיומנות. ולעומת זאת, בקלילות אפשר לבחור להרפות את שרירי הפנים העייפים ופשוט לחייך, בלי לנסות לשדר כלום, שם בנחת וללא שעמום. יתכן והדבר נורא עוד יותר, ומעצם טבעו נברא ונוצר האיש היחיד עם הבעה כזו רצינית, עצובה וכעוסה כל הזמן. ויכול להיות נורא ואיום אפילו יותר מכל אלה, כשבעצם יתברר שהוא רוצה לחיות כך. אתם יודעים, מבחירה.

הנסיעה המשיכה וכעבור רגעים מספר הגענו לתחנה, הוא קם בכבדות ואת הפרוזדור הצר חצה. התיישבה מולי אישה מבוגרת, רועדת כולה ועוד רגע נשברת. היא היתה מצוידת במשקפי קריאה אדומים ונהדרים בצורת זוג פירות הדרים, עם חיוך גדול וסומק ורוד על הפנים. הוצאתי פנקס ועט מהכיס, והתחלתי לתעד את שהתרחש ממש מולי. בחירה ואחראיות על עצמך מבפנים, זה עניין לא פשוט אבל בעצם די רגיל. ותמיד חשוב בכל סיטואציה לזכור, שהבחירה בידי גם אם נדמה שלא. בידינו אנו שוכחים לאחוז מה שאיננו רואים, מריחים וחשים, ושבעצם על הבחירות האלו, אנחנו הכי שולטים. אם נבחר בכך.

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה

. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר.

ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

אתה הולך לך ברחוב, סתם יום רגיל שטוף שמש, מביט בתנועה היומיומית בכביש. הצעדים שלך לא איטיים מדי וגם לא מהירים מספיק. מתוך הרגל אתה מוציא את הפלאפון, מגלה ששוב דמיינת רעד קל בכיס שבכלל לא היה מעולם. ילדים קטנים אוחזים בשתי הידיים בילקוטיהם לבית הספר, חוצים את הכביש בצעדים קטנטנים. ריח של פיח, פריחת קיץ שכבר נבלה ולחם שנקנה מהמאפייה הבוקר מתערבבים באפיך, ואתה שום בודק, ליתר בטחון, אם קיבלת הודעה. אתה מתקרב לשפת הכביש, עוד עשר דקות מתחילה סערת היום ואת שלוות הבוקר יקטול הלחץ האדיר, אתה מסתכל על הרמזור, למרות שאתה לא זוכר כבר כמה שנים אתה לא נותן להמלצותיו לקבוע את צעדייך הבאים. כל המולת העבודה והרעש במשרד כבר מתחילים להראות לפנייך, ואתה מתאמץ לדחוק את המחשבות האלה מהראש. אתה מביט לצדדים, חפוז כאילו אין לכך שום חשיבות, מוריד רגל אחת לכביש השחור, ואופס! כן, אתה מרגיש משהו, בדיוק על קודקודך, נוחת. יש שם משהו על הראש, על התספורת החדשה ששלשום קזז לך מיכאל הספר. אלוהים ישמור, אם מישהו שמכיר אותך ומזהה אותך במצב הזה. ציפור ארורה! בא לך לתפוס אותה ולקלל אותה בקול. אבל אין שום זכר למישהו שם בשמיים. אתה ממשיך לחצות את הכביש, מעביר יד בין שערותייך שרק הבוקר הריחו מהשמפו החדש שקנית ומביט בידך. היד רטובה בנוזל צהוב צמיגי. אתה כבר לא תיפגש עם ביל ההוא, החנון ההוא שיש לו איזו המצאה חדשה עם מסכים ומקלדות.

לפעמים התהיות האלה, לגבי האם משהו נקבע מראש, או מונחה בידי גורל, מצליחות להטריד אותי המון. האם ישנו אכן תכנון? והאם הכל הסתברות של זמן? איך יכול להיות, שצירופי מקרים, שסיכויים המתמטי פחות מהסיכוי למצוא  במארס חיים, כל רגע ורגע מתרחשים?

בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו משליך את זה על עצמו בחיים. אתה מסתכל, בודק או אולי סתם בוהה. אבל מה שבטוח, שלפעמים זה קורה. לפעמים המצבים האלה יוצאי דופן באופן מוחלט.  כמו למצוא את אבא, סתם כך אחרי שלא ידעת שהוא יצא מהבית, באיזה חור תל אביבי באמצע השרב. והתהייה רק גדלה וגדלה, ואיתה עוד רצף מבלבל של שאלות. ואתה מתחיל להתבלבל ואולי גם קצת להאבד, ולא לדעת מה לחשוב. וכאילו נקבע מראש, בדיוק כשאתה מוצא, כיוון או קצה חוט, או סתם מחשבה חדשה יוצאת, בדיוק אז אתה נקטע. נקטע על ידי החיים, סידורים או קניות.

תמיד בזמן הן מגיעות, הקניות.

הבית אמור להיות ריק לשבוע

אבל הוא מפוצץ אנשים.

חשבתי שהשקט ירבוץ כאן קבוע

אבל הוא בעצם

מתחבא בין מילים.

איזה כיף שהורים ואחים נוסעים. והפעם, אני לא אדחה, ואנחנו באמת נצא.