הבלוג של אבו אלמוג

כרגיל, הכותרת מטעה. אל תצפו לסיכום העשור בקולנוע. ובכל אופן. היום ישבתי בארוחת צהרים אצל עליזה, והסתבר שכל הנוכחים מסביב לשולחן הלכו, או מאוד רוצים ללכת ל"אוואטאר". ביני לבין עצמי שאלתי מה מניע אדם מבוגר לצאת לשלוש וחצי שעות מהבית, לשים משקפי תלת מימד ולראות סרט של ג'יימס קאמרון. לא הייתה לי ממש תשובה. הסרטים של קמרון הם כיפיים רק כשהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. כך למשל "שליחות קטלנית 1" הוא די כיף. 2 קצת יותר כיף אפילו, "שקרים אמיתיים" נורא סבבה, אבל טיטאניק ו"מצולות" בלתי ניתנים לצפיה (ואפילו הייתי מאחד אותם לסרט אחד). אבל זה לא העניין. העניין הוא שאני מרגיש שאני קצת גדול מדי בשביל לראות חייזרים בתלת מימד. אולי הגעתי לגיל שהקולנוע צריך להגיד לי משהו שרלבנטי לחיים שלי.

התחלתי לחשוב קצת על הסרטים של העשור האחרון. אלה שממש הצליחו היו כל מיני כאלה שממש שייכים לז'אנר ה"חייזרים בתלת מימד" או "קומיקס" או "עשו אותי עם מחשב וממש מרגישים את זה". זה "האביר האפל" (לא גותיקה ולא בטיח. קשקוש. לילדים), כל שרי הטבעות למיניהם, וכיוצא בזה. כל אחד יכול לחשוב על הרשימה שלו. אז פעלולים ומחשב זה יופי, אבל לא עושים יותר קולנוע.

אני לא מדבר על האירופים. יש להם את האלמודוברים שלהם, ובסופו של דבר הרבה פחות כסף לפעלולים ומחשבים. זה האמריקאים. כולל טרנטינו עם ההערצה האווילית שלו לסרטי ניצול הונג-קונגיים משנות השבעים. זה יופי של קולנוע, ואפשר לדבר עליו הרבה, אבל בסופו של דבר זה לא דורש ממך רמת התפתחות רגשית מעבר לגיל 16, וזה בערך שש שנים מעבר לרמת ההתפתחות שדורשים שרי הטבעות.

היה רגע קטן וקסום בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, עם ג'ארמוש שעשה את זרים ואת נרדפי החוק, והאל הרטלי וכאלה בסביבה. אז ג'רמוש משחק בקקי עם ביל מוריי, ולא עשה שום דבר ראוי לצפיה כבר שנים (הסתייגות, לא ראיתי את החדש שלו), ומהאל הרטלי לא שמעתי כלום בערך מתחילת העשור, ואדריאן שלי מתה באיזה אירוע פלילי אידיוטי כשתפסה את השיפוצניק גונב לה את הארנק והוא חנק אותה.

למה, בעצם? מי שקורא את הבלוג הזה יודע שבסוף יש תיאוריית קונספירציה טובה. והיא לא מאחרת להגיע. ב"עולם חדש אמיץ" של הקסלי מאפשרים לבנאדם רמת התפתחות רגשית של ילד. בילדים קל יותר לשלוט. זה הולך עם ההתניה לנהנתנות ואנוכיות. בקיצור - חייזרי הוליווד. גם אם יש בסרט איזה מסר, חלילה, הוא תמיד יהיה "אקולוגי". כך אוואטאר, וולי, ואפילו "שליחות קטלנית". המחשבה היא תמיד על "כדור הארץ" שצריך להישאר "ירוק", ולא על המבנה החברתי העולמי שמעודד אי שוויון וצריכת משאבי הכדור על ידי מיעוט שבמיעוט, שהוא גם, במקרה, הרבה יותר עשיר מהשאר. ככל שהתודעה ה"אקולוגית" הולכת וגוברת, כך התודעה ה"חברתית" מצטמצמת. כי את זה מותר לבקר, ואתה יכול לצאת מהסרט ולהתחיל למחזר בקבוקים ולהרגיש טוב עם עצמך. קולנוע חברתי, נושך, אמיתי, או אישי, קטן, מהורהר, ג'רמושי-וודי אלני (על מה שקרה לו בעשור הזה בכלל עדיף לא לדבר), לא תופס היום. עושים קולנוע גדול מהחיים, ירוק, עם חייזרים ומחשבים.

אצל האכסלי יש לבני המעמד התחתון התנייה כנגד ספרים, שנובעת מזה שבילדותם היו חוטפים שוק חשמלי בכל פעם שניסו להתקרב לספר. זה השלב הבא. ספרים זה דבר מסוכן. לא ניתן ליצור בהם פעלולים עם מחשבים, ומי שקורא בהם עלול לחשוב, חלילה. אבל צעד גדול בכיוון של הכסלי הוא ה-E-BOOK. זה הדבר הבא, העשור הבא יראה את עליית האיבוק, ויחד אתו את הקריאה להשמדת כל גל הניירות המיותר הזה, שגם משמיד לנו את יערות הגשם. עוד תראו. אני מתכוון לשמור אצלי כמה ספרים, וגם כמה עותקים של סרטים שלא עוסקים בחייזרים כחולים. עוד עשר עשרים שנה לא יאמינו שהיה דבר כזה.