הבלוג של אבו אלמוג

השבוע התבשרנו שג'ימי הנדריקס מוציא מחר אלבום חדש. זה לא שג'ימי קשישא הסתגר באולפן, ניער את האבק מעל הגיטרה ושיחזר את הקסם הישן של וודסטוק ופסטיבל האי וייט. זה קצת קשה. אחרי הכל הבחור מת עוד מעט ארבעים שנה, נשמתו בגנזי מרום. זה שמישהו מצא באיזה מגירה הקלטות אולפן ישנות שלו מ-1969, והוציא אותן באריזה יפה תחת השם "עמקי נפטון".

אז מה היה לנו שם? קיבלנו טעימונת היום ב-88 FM שהשמיע לנו את  "The Sunshine of Your Love" בעיבוד הנדריקסי. לא משהו שלא ראינו ביוטיוב ולא שמענו במיליון מקומות קודם. אותי זה לא הפיל מהכיסא. זה לא כמו הפעם הראשונה ששמעתי את "היי ג'ו" או "וינד קרייז מרי", או שנדפק לי הראש מהמשפט "Excuse me while I kiss the sky". זה וירטואוזי, וארוך, וסיקסטיז, וסולו גיטרה של הנדריקס אף פעם לא יכול להיות רע. אבל איכשהו זה לא ממש עובר את הגירסה המקורית של קלפטון, זה נשמע מהיר מדי, ומשהו שם לא הסתדר לי. לא יודע. אולי השאר טוב יותר. אני מניח שלא. כי אחרת לא היו נותנים לזה לשכב ארבעים שנה במגירה.

יש מעט דברים ששוכבים ארבעים שנה במגירה וזה עושה להם טוב. בדרך כלל מה שנמצא במגירה נמצא שם מסיבה טובה. הוא כנראה לא מספיק טוב לצאת משם. זה טוב כמעט לכל ז'אנר. אני בדעה שהכמעט שעה שקופולה הוסיף לאפוקליפסה עכשיו היא מיותרת ויוצרת תוצר משעמם באורך בלתי נסבל, ש"הסנדק - הסאגה" הוא הרבה יותר גרוע משני החלקים בנפרד, שהם יצירות מופת, וש"השטן במוסקבה" הוא תמצית מרוכזת ש"האמן ומרגריטה" רק דילל.

אבל חברות תקליטים, ובמיוחד חברות תקליטים שפועלות במציאות שאפשר להוריד כל דבר מהאינטרנט, או בקיצור חברות תקליטים בתעשייה גוועת, מאוד אוהבות כסף. הן אוהבות לנבור במגירות ישנות ולהוציא משם דברים, לעטוף אותם יפה ולמכור לנו אותם ב-79.90 או כמה שהדיסק הזה לא יעלה. כבר עשרות שנים שמוציאים לנו כל מיני דברים מהקברים הנידחים של הנדריקס, מוריסון, לנון ושות'. ואנחנו קונים.

כשזה נגמר, וגם במגירות כבר לא מוצאים כלום, אז מבשלים מחדש.  אני לא אשכח מה שניסו למכור לנו לפני שנה שנתיים. אלבום בשם המופרך "LOVE" בו ג'ורג' מרטין ערבב כל מיני שירים של הביטלס זה עם זה. אני אישית לא רואה איך קשור "גט בק" ל"הארד דייז' נייט". שיר של הביטלס הוא דבר מושלם. לכל שיר יש רציונל משלו. יש איזו התאמה בין המילים והעיבוד והמנגינה והמקצב. לערבב שני שירים, אחד מהתחלת הקריירה שלהם, ואחד ממש מסופה, זה מעשה שאומר רק דבר אחד - "אני רוצה כסף", או "יש כאן לימון כמעט סחוט, אבל אפשר להוציא עוד טיפה". ג'ורג', מאמי. אתה כבר בן 84. עשית כבר המון כסף. אתה באמת לא צריך עוד. תן להם לנוח, לארבעת המופלאים. לך לגינה הבריטית שלך, ושתה שם תה. ואם אתה ממש רוצה, תקשיב ברקע לאבי רואד או סרג'נט פפר. הם טובים בדיוק כמו שהם, תאמין לי.

המבחן הוא תמיד אותו המבחן. אם הייתי שומע את השירים האלה בפעם הראשונה מבלי לדעת מי יצר אותם, האם הייתי באמת נדלק? האם זה חומר ברמה שהעלתה את האומן הזה למקום בו מחטטים במגירות שלו גם ארבעים שנה אחרי שהוא מת? האם "עמקי נפטון" יוצרים את אותו ריגוש של "לאורך מגדל השמירה"? אם לא, אז אין לי מה לחפש באלבומים האלה.  ובאמת, אם הקריירה של הביטלס הייתה תלויה ב-LOVE, לא נראה לי שהם היו מגיעים רחוק. ואותו דבר הדורס עם "אמריקן פרייר". הנדריקס ונפטון? נראה. אני רוצה להיות אופטימי. אבל אם זה עובד על אותו עיקרון, אז כלל האצבע אומר שצריך לעזוב את הקבר הנושן, עם כל הצער שבדבר, ולהתעסק עם משהו חדש. אבל אני מקווה שהוא ישבור את הכלל. אחרי הכל, ג'ימי.

ואפרופו משהו חדש - זה לא הנדריקס או מוריסון, אבל "יפו" של דרור שוסטק הוא הדבר הכי יפה ששמעתי בזמן האחרון. אני מחכה לאלבום. הוא כבר יצא? אם כן, אני יודע לאן ילכו ה-79.90 (או כמה שזה לא יהיה) שקלים שלי. כי בתחרות בין שוסטק החי להנדריקס המת, יש לי מנצח אישי אחד, והוא ביפו. עם האנשים.