הבלוג של אבו אלמוג

חיפושינו אחר החומוס המושלם הביאו אותנו היום ל"חומוס אל שיך" בנצרת.

תקציר הפרקים הקודמים - חיפוש בן 42 שנה אחר החומוס המושלם, הביא את גיבורנו לעודף משקל, וכן למקומות אקזוטיים כ"טעמי" בירושלים, המקום הזה מול בית הספר היסודי בעראבה, מסעדת המלכים בדיר אל אסד, וכיוצא בזה. פרק 64658 - חומוס אל שיך בנצרת.

אל המקום הזה הגעתי אחרי ניצחון כביר בבית משפט השלום, וחבר שליווה אותי הבטיח לי "משהו מיוחד". את כל החומוסיות הקטנטנות בנצרת אני כבר מכיר, והייתי מוכן עד עתה להשבע בשמו של עימאד, ברחוב המוסכים. החבר הבטיח שהשיך לא פחות טוב.

לאחר סיבוב בסמטאות מצאנו מקום לחנות. היה שם גם מדחן, והכנסתי בו שני שקל. האזור הוא פחות או יותר ליד כנסיית הבשורה, וזה איזור תעשייתי (?) מסחרי (?) זיהיתי בסביבה את מרכז ופא, ששם גם המוסד הנכבד של בית הדין השרעי.  ברגל בוטחת המשכתי משם אל השיך.

מסעדת השיך מחולקת לחלק קדמי שבו יש דוכן לאוכל מהיר עד כמה שהבנתי (לא ממש הסתכלתי) וה"מסעדה" שבחלק האחורי. במסעדה יש כארבעה שולחנות, והאווירה היא אינטימית וידידותית. דיוקן גדול של השיך עצמו, שנמסר לי שנפטר באופן פתאומי לפני כמה שנים, אך עד יומו האחרון היה יושב ומברך את באי המסעדה, שולט על המסעדה, לצד ציור אומנותי של אחד כגן. אזור הכנת האוכל פתוח לחלוטין בפני הסועדים, ובינו לבין המסעדה עצמה מפריד אך דלפקון, מה שנותן לכל העניין אווירה של פתיחות ושקיפות. מאחורי הדלפק, על הקיר, חרב גדולה, נתונה בנדן.

לבאי המקום לא מחולק תפריט, והמלצר ניגש ושואל באופן אישי מה רוצים. האפשרויות הן לא ממש מגוונות, כך הנחתי, אבל לשם ביצוע הזמנה מושכלת צריך להבין בנבכי הרזים של החומוס. חברי ביקש "מסאבחה", ונענה כי יש היום "משאוושה". מכיוון שכך נתן מפרט טכני מדוייק באשר לכמויות הגרגרים והשמן, ונענה כי הדבר אפשרי. מאחר והיה לי קשה מעט לעקוב אחר השיחה שהתנהלה בערבית, הזמנתי בדיוק את מה שחברי הזמין. אל השולחן הגיעו בקבוק קולה, בקבוק סודה, שתי משאוושות, עגבניה ומלפפון חמוץ חתוכים באופן גס, וכדורי פלאפל.

המשאוושה עצמה הייתה... משאוושה. היו בה הרבה מרכיבים. חומוס, גרגרים, חריף (מרוכז בטיפה אדומה בפינה, מעשה קישוטי נוסח "נובל קוויזין") וכמדומני טחינה, והכל טובע בכמות גדולה של שמן זית. טעים ביותר. כך גם הקולה (עד היום טרם גילו את הנוסחה הסודית) והעגבניה והמלפפון. אבל התכנסנו כאן כדי לחקור את טיבם של שמונת כדורי הפלאפל שהונחו בתוך צלחת אובאלית והוגשו אל שולחננו.

פלאפל אף פעם לא משך אותי. כעפולאי גדלתי על האתוס של פלאפל גולני, שהיה תמיד טרי, עמוס, והכדורים היו מוקפצים באוויר. אבל אף אחד לא חיפש שם חוויה קולינרית. כך גם במקומות אחרים, וידועים, ברח' בצלאל בירושלים או בעיר התחתית בחיפה. מי שמחפש פלאפל בדרך כלל מוצא פלאפל. זה טוב, אבל זה פלאפל. אתה יודע מה אתה מקבל, ולא מצפה ליותר.

הפלאפל של השיך הוא הפתעה. הוא חם וטרי, וראיתי אותו יוצא במו עיני מהמרחשת (וואלה! מרחשת!). אבל הוא היה גם רווי בטעמים, מעט חריף מהמקובל, וליווה באופן מושלם את המשאוושה. כל כדור היה הפתעה קטנה וחמימה. המרקם - מושלם. פריך מבחוץ חמים מבפנים. אם אחזור לבקר את מסעדת השיך, נשבעתי, אשוב רק בשל כדורי הפלאפל. טעמם נותר בפי גם זמן רב לאחר סיום הארוחה.

השיחה ביני ובין חברי קלחה בנועם. כך גם בשולחנות לידנו, שם זיהיתי אי אלו מכרים נוספים. נראה ששמעו של השיך לא נותר רק בקרב האוכלוסייה המקומית, וחבל. אני אוהב לשמור מקומות כאלה לעצמי. החלפתי דברי חולין עם חברי. בתו לומדת כינור, ומצטיינת. בתי זה עתה הפסיקה את לימודי הגיטרה. משהגיע הזמן לשלם, היה החשבון שטר כחלחל של חמישים שקלים, לארוחה משביעה ומהנה לשני אנשים.

החיפוש אחר החומוס המושלם הוא לא חיפוש אחר תוצאה. הדבר החשוב הוא הדרך. גם היום לא מצאתי את החומוס המושלם, ועוד ייכתב פרק 64659 ו-64660 בסאגה נצחית זו. אבל תחנת ביניים זו, אצל השיך, העמידה סטנדרטים גבוהים. כאשר אצא שוב לדרך, כנזיר הזן המחפש את ההארה השמימית, תהיה זו תחנה משמעותית בדרכי.