הבלוג של אבו אלמוג

אתמול ראיתי שוב את "הכלה לבשה שחורים" ב'יס 3'. זה הערוץ ה'איכותי' מערוצי הסרטים של היס, ובגלל ששעות הטלוויזיה שלי מוקדשות ברובן לריאליטי, ובגלל שיש שם נטייה לקולנוע מזרח אסיאתי שאף פעם לא התחברתי אליו, אני רואה ממנו מעט מאוד. קוראי הקבועים כבר הבינו שזה פוסט שהולך לעסוק בכל מיני קולנוע וכאלה תחת הכותרת הכללית 'הגיגים כאילו אינטלקטואליים שנועדו לעשות רושם לא ברור על מי בדיוק'. לאלו, העומדים לסגור את הדפדפן, ולעבור לראות משהו על חופית מהיפה והחנון (אלילה. באמת. גם סטייסי!) אני יכול להבטיח שאם יקראו עד הסוף יקבלו עצה שתחסוך להם כמה שעות ואולי קצת כסף, וגם מתכון ממש משגע לקוקטייל חורפי אלכוהולי.

אז 'הכלה לבשה שחורים' זה טריפו, וזה 1968, וזה גדול מהחיים, ועברו כמה שנים מאז שראיתי אותו וכל פעם הוא משביח והולך. זה פחות או יותר הטריפו הכי היצ'קוקי שיש, אבל עד כמה שניתן לזהות את ידו של היצ'קוק כמעט בכל סצינה, אפשר לראות בדיוק גם את ההשפעה של הסרט הזה המסויים על טרנטינו, ואלוהים יודע כמה פעמים הוא ראה אותו. יש כאן המון דברים, כגון הדיאלוגים (את הדיאלוג בין שארל דנר וקלוד ריש בו טוען ריש כי טרם קרא ספר שנכתב על ידי אישה בו לא הופיעה סצינה בו האישה מעריצה את דמותה העירומה בפני הראי אפשר היה לשתול ב'כלבי אשמורת' ואף אחד לא היה שם לב), או אפילו הנרטיב שנגנב לחלוטין ל'קיל ביל'. אבל, באופן אופייני לקולנוע האמריקאי בכלל ואפילו לטרנטינו ה'נועז' בפרט, קיל ביל שומר על העמדת פנים מוסרית בכך שהנבלים אותם מחסלת ה'כלה' בזה אחר זה הם נבלים אמיתיים, שפרצו לחתונתה וחיסלו את החתן ואת כל אורחיה, מה שנותן למעשי החיסול שמהווים את חוט השידרה העלילתי של הסרט הצדקה מוסרית בסיסית, למרות חוסר המוסריות הבסיסי הן בכל דמות ודמות והן במרחץ הדמים הכולל שבשני הסרטים. בעוד שהנבלים שמחסלת הכלה של טריפו הם בסך הכל כמה חבר'ה ששניים מהם אשמים במשהו שעומד על סף 'גרם מוות ברשלנות' (שנתיים מאסר לקרח ושנה על תנאי לפוליטיקאי בבית הדין של כב' השופט אבו אלמוג) ושלושה מהם לא אשמים בדבר, מה שהופך את שרשרת החיסולים של הכלה לחסרת הצדקה, אובססיבית ומוחלטת, ובמילים אחרות - מעניינת בהרבה.

והתסרוקת, התסרוקת. התסרוקת השחורה, המהודקת כקסדה לראש, נוסח 'דיאנה, אלת המלחמה', המזוהה כל כך עם סגנון ה'ואמפ' של שנות העשרים, שקיבלה את הביטוי האיקוני שלה אצל השחקנית הנשכחת לואיז ברוקס, וקרויה מאז על שמה, היא הכוכב האמיתי של 'הכלה לבשה שחורים'. אני לא יכול לחשוב על סרטים מהעשורים האחרונים שעשו בה שימוש כה בולט, כה מודע,(אולי פרט למלאני גריפית ב'משהו פראי' הזניח) כמו 'ספרות זולה' (אומה תורמן בגירסה קצת יותר ארוכה של לואיז ברוקס) וז'אן מורו ב'הכלה לבשה שחורים'.

 נא להכיר - זאת לואיז ברוקס עם גירסת הטוונטיז המקורית לתסרוקת הזאת. כמובן באדיבות ויקישיתוף. 

אז נשים את טרנטינו בצד כי הגענו לז'אן מורו. היא אלוהית. החל מסצינת הפתיחה המהפנטת בה משוכפלת שוב ושוב תמונת עירום שלה, ועד הזעקה של הקורבן האחרון שלה בסיום (פרט לקטע הרגשני בו היא בוכה כשהיא חונקת את הפוליטיקאי בארון. לטרנטינו זה לא היה קורה.) השחקנית הצרפתיה הגדולה ביותר אי פעם, לדעתי. אף פעם לא הייתי סגור על בת כמה היא בדיוק, ואחרי כן גיגלתי אותה קצת וגיליתי שבעת צילומי הסרט הייתה בת ארבעים. אז...?! כבר ארבע שנים אני אומר, ושב ואומר, שאחרי גיל ארבעים מגיעה האישה לשיא יופיה וחושניותה, ושארבעים זה העשרים החדש. פרט להוכחות המצויות בסמיכות מיידית לי, ז'אן מורו מהווה הוכחה ניצחת, לכל מי שהטיל ספק.

טוב. אם הגעתם עד כאן אז הבטחתי לכם שני דברים. אז הנה עצה חוסכת זמן וכסף. תתרחקו כמה שאפשר מ"ארוחת הערב" של הרמן קוך. זה לא מתקרב אפילו להיות טוב כמו שאמרו לכם, ולמעשה זה אחד הספרים הכי גרועים והכי מעצבנים שקראתי בזמן האחרון.

והנה עוד משהו שהבטחתי - קוקטייל חורפי, שאותו אני מכנה 'הפרקליט השובת' - לשתייה מתחת לשמיכות בליל חורף חם. כל הזכויות לשילה.

100 CC וודקה

100 CC וורמוט אדום מתוק

200 CC נקטר חמוציות

1 מקל קינמון

כמה כוכבי ציפורן

מיץ לימון בערך מרבע לימון (חצי לימון לחוץ ביד)

כף סילאן (או פחות לפי הטעם)

מרתיחים ומבשלים כמה דקות לפי הטעם.

אפרופו אלכוהול, הסצינה שמורו מחסלת את מישל בוקה באמצעות בקבוק עראק היא פשוט מענגת. העראק (משקה הבית שלי, למי שלא יודע) מוצג שם כמשהו אקזוטי, המגיע מסוף העולם. הבקבוק עצמו הוא אכן של עראק זחלאווי, כולל כיתוב בערבית שלא הצלחתי לקרוא. ז'אן מורו מגישה כוס של עראק - כאותו כפרי שטבע בחבית הדבש - הראיתם מוות מתוק מזה?