הבלוג של אבו אלמוג

עידית, קצינת קישור, התקשרה אלי שלוש פעמים להזמין אותי לטקס, עד כדי כך היה חשוב לה להיפטר ממני.

מטעמים שלא כאן המקום לפרטם הפסקתי להתנדב לשירות מילואים, ובאיזה מקום היה לי ברור שבסופו של דבר זה מסלול שמוביל לתעודת הפטור בגיל עול הימים של 43 פחות חודשיים. כשעידית התקשרה בפעם הראשונה, ואמרה לי להגיע ל'טקס משתחררים של עוצבת הפלדה' בלטרון, חשבתי שזה מין כנס הוקרה כזה, שמי שרוצה מגיע. כמו האירוע הזה בגן החיות התנ"כי בירושלים אחרי חומת מגן שמי שרוצה הגיע עם האישה והילדים, ומי שלא רוצה, כמוני, מצא פעילות אחרת, ולמשל עיסה את שרירי הכתף ואת שרירי הזוגיות בספא ובמסז'ים של מלון רות רימונים בצפת באותו סוף שבוע אביבי שמייד אחרי המלחמה. ידעתי שמתישהו יהיה טקס בקצין העיר, בו אקבל תעודת פטור, כמו שאבא שלי ואחותי קיבלו, כבר לפני די הרבה שנים. אז בהתחלה כשעידית התקשרה רשמתי את זה באיזה מקום ושכחתי. כשהתקשרה בפעם השנייה שמתי לב שבאותו יום אני במקרה במרכז, ואמרתי שאגיע אם אני שם ממילא.

התחלתי את היום בפגישה עם ג', המנחה של התזה. היה סיעור מוחין מ א מ ם, והתזה, שקצת נתקעה, קיבלה בוסט אדיר של אנרגיה. אחרי כן נזכרתי בטקס, ואחרי שהרגתי שעתיים בספריה של אוניברסיטת תל אביב, יצאתי ללטרון.

כשהגעתי ללטרון הבנתי את השגיאה. המקום היה מלא במאות חיילים וכמה עשרות אזרחים נבוכים, נערכה רשימה שמית בכניסה, ונדחף לידי פתק עם מספר של כיתה, בו יהיה 'טקס חטיבתי' אחרי הטקס האוגדתי. הבנתי שזה זה. זה הסוף. אין 'קצין העיר' שניתן לדחות. 22 בדצמבר 2010 הוא היום בו אהיה לאזרח אחרי 25 שנים. בשבועות האחרונים, מאז שחזרתי מהמילואים האחרונים, הייתה לי איזו פנטזיה אינפנטילית, עקובה מדם, שעד ינואר תפרוץ כאן מלחמה אזורית, ואז אגוייס בפעם האחרונה, ואסיים את שירותי באופן הראוי, עומד על גבעה עם משקפת ביד אחת, ומכשיר קשר ביד שנייה, ומוריד ארטילריה יעילה על השריון המסתער ממזרח. כשנכנסתי למוזיאון השריון בלטרון, הבנתי שאם זה לא יקרה תוך שתי דקות, זה כנראה לא יקרה. זה לא קרה.

אני לא הייתי שייך רוב שירות המילואים לאוגדת הפלדה. אחרי חומת מגן עשו כל מיני שינויים ארגוניים והעיפו את היחידה שלי לכמה וכמה מסגרות שונות. לא ארחיב. נחתנו בסוף באוגדת הפלדה לפני כמה חודשים, ואני בטוח שאם היינו מחכים כמה חודשים היינו מוצאים בסוף בית אחר, כך שלא ממש הרגשתי שייך. אבל לא היה איכפת לי כי עשיתי באגד הארטילרי ששייך להם את כל הסדיר.

הם הרימו טקס לא רע, עם 'מקהלת מיטב' שזה חייל ושלוש חיילות ששרו מחרוזת של שלמה ארצי, כדי להתעלל בחיילים האומללים בפעם האחרונה - טוב, דווקא הרזונת הג'ינג'ית עם השיער הארוך הייתה חמודה ושרה יפה, והיה גם נאום מתרגש של איציק וייס מנהריה, נציג המשתחררים, ורב סרן, ושל מפקד האוגדה, שהתבקשנו לכבדו בקימה, כדי שנרגיש אזרחים קצת לפני הסוף.

היו נאומים וקטעים שבהם אמרו לנו שאנחנו העילית וחוד החנית והנושאים בעול. כל הנואמים דיברו בלשון הווה, ואף אחד מהם לא אמר לנו את האמת האכזרית שהיינו חוד החנית ועוד שתי דקות נהיה בלאי. כמו דברי ההרגעה של הכומר לפני ההוצאה להורג. משהו מנחם.

כשזאת עם התלתלים שרה התקווה, הצטרפתי אליה בקול רם, ואפילו מאוד התרגשתי. בשנים האחרונות השתעשעתי ביני ובין עצמי בחיפוש אלטרנטיבות שתאפשרנה גם לאזרחים לא יהודים להזדהות עם ההמנון. אבל שם התבקשה התקווה, לא 'שחקי שחקי' ולא 'תחזקנה'.

אחרי כן העלו אותנו לקומה השנייה. היו שם עוגות כאלה, וויתרתי על ההזדמנות האחרונה להיות חלל צה"ל, כשנמנעתי מלקחת מהן. הוכנסנו ל'טקס החטיבתי' בחדר קטן, במשרדים של המוזיאון. עשרה זרים נבוכים, לבושי אזרחית, עם שני אלופי משנה, אחד מהם סגן מפקד האוגדה. הם דיברו עוד שתי דקות, ואחר כך נתנו לנו תעודת הוקרה, ותעודת פטור שכתוב בה שעשיתי שלוש שנים שירות סדיר ועשרים ושתיים שנים מילואים, וקיבלנו גם מחזיק מפתחות ומין סמל כזה של האוגדה ששמתי בבית על הפסנתר, ליד אותות המערכה של סבא ממלחמת העצמאות.

אחרי כן, בדרך, מאוד הצטערתי שפלג לא היה איתי בטקס, ואפילו כמעט בכיתי.  

זה הכל. נגרעתי.